(קטע בן שנה, מוקדש באהבה למועדי ב' שלי, שמונעים אותי מוסרית מלכתוב פוסט חדש באמת)

באחד הימים בשבוע שעבר אירע משבר חמור: נגמר לי החומר. פתחתי את המקרר, והוא לא היה שם. הסתכלתי על השולחן, בארונות, בפריזר, בתוך הכיור, במיקרוגל, ליד השלט של הטלוויזיה – כלום. לבסוף התגלו השאריות המסגירות בפח: קופסא ריקה ומלוקקת לחלוטין של ריבת חלב. מיד החלטתי להעניש את האחראים, ותהיתי את מי מהשותפים שלי כדאי להרוג קודם. יש דברים שאפשר לצפות משותפים שידעו שזה לא נורא אם הם לוקחים, כמו קצת קפה, סוכר, בשר, ספגטי, ספרים, דיסקים וקונדומים. אבל ריבת חלב!!! אין להם טיפת בושה?! בעוד אני בוהה בסט הסכינים שלנו, התגנבה לזכרוני תמונה מהערב הקודם, בה ישבתי בחדרי האהוב ודיברתי בטלפון, אולי גם אכלתי קצת משהו, עם כפית, נו, ריבת חלב. מיד החלטתי להודות בטעותי, שאולי ההחלטה הקודמת להעניש את האחראים היתה קצת מוגזמת, ושבסך הכל אני ילדה טובה ועדיין לא מגיע לי למות. מעודדת מהבגרות שהפגנתי, החלטתי מיד לתגמל את עצמי באמצעות קופסא חדשה של ריבת חלב. התכוננתי ללכת לסופר, לקחתי איתי את הארנק, יצאתי מהבית, ירד עלי גשם, וחזרתי פנימה.

זה לא שיש לי חלילה משהו נגד גשם. אני מאוד בעד שמפלס הכינרת יעלה, בפעם הקודמת שהייתי שם, היא נראתה מספיק רע כדי לגרום אפילו לרחל המשוררת לרצות להקבר בתל-אביב. ולכן אני מוכנה לתרום לכינרת גם את הגשם שלנו כאן, בחיפה. אנחנו לא באמת צריכים אותו, לא כמוה. אני באמת מאוד אוהבת גשם, יש בו משהו מאוד פואטי, במיוחד אם הוא יורד בכל הכוח ומרטיב אנשים שאני לא אוהבת, בזמן שאני נמצאת בתוך שמיכת פוך. עשיתי מה שכל בחורה הגיונית היתה עושה, וביקשתי משאלה שהגשם יפסיק. הוא לא הפסיק. תהיתי מי בדיוק אחראי על המשאלות, והאם יש אפשרות לערער לערכאה עליונה יותר, בעוד אני מתעטפת בשני סוודרים, צעיף, מעיל ומגפיים, לקחתי בהשאלה מטריה של השותף שלי (בתור פיצוי על הריבת חלב), ויצאתי לפגוש את גורלי.

את הנחל, סליחה, כביש הראשון עברתי בדילוגים קלילים בין האזורים היבשים, שהותירו אותי כמעט ללא פגע. כדי שאני לא אהיה מרוצה מדי עבר איזה אוטו והשפריץ עלי. רציתי לצעוק עליו "מי נתן לך רשיון", אבל אז שמתי לב שזו מכונית משטרה. לא נורא, הוא בטח לא היה שומע בכל מקרה. המשכתי לי, רטובה חלקית, עד שהגעתי לנהר הגדול.

בשלב זה של העלילה, אני רוצה לפנות אליך, קורא יקר, ולהפציר בך: אל תתפתה לריבת חלב. זה ממכר. אל תגיד "לי זה לא יקרה." אל תגיד שאתה רוצה "לקחת רק פעם אחת, כדי לראות איך זה." אל תכנע ללחץ חברתי. פשוט תאמר "לא". חשוב על התוצאות השליליות הקטסטרופליות מהן סובל המכור לריבת חלב. אדם כזה יעשה כל דבר כדי להשיג את המנה שלו. אתה לא רוצה להגיע למצב שלי.

אחרי שהצלחתי לעצור טרמפ שיעביר אותי את הנהר, שוב סליחה, הכביש, וירדתי ממנו, הגעתי לסופר, והרגשתי איך רק מטרים ספורים מפרידים ביני לבין ריבת החלב שלי. עשיתי תרגילי יוגה למתקדמים להרגעת הדופק וצעדתי לי פנימה, מתקדמת במהירות למדף המתאים. ושם, איכשהו, לא ממש היתה ריבת חלב. כלומר, היתה, אבל רק זאת מהסוג השני, אתם יודעים, הלא-טעימה. טוב, זה לא נורא, אמרתי לעצמי, אני יכולה לחיות גם בלי ריבת חלב. תמיד הייתי שקרנית גרועה ולכן זה לא ממש עבד עלי. חשבתי מה אפשר לעשות. חיפשתי מישהו שעובד בסופר שאפשר יהיה לצעוק עליו, אבל איכשהו הם תמיד נעלמים כשצריך אותם, אז פשוט התחלתי לחטט בין כל הריבות חלב שהיו שם, לראות אם בטעות יש אחת אמיתית. ולא היתה. החלטתי להפסיק לשקר לעצמי. הייתי נורא עצובה. בהיתי בעגמומיות במדף אחד למטה, ושם מאחור ראיתי משהו חשוד.

פחות מדקה אחר-כך, אני וריבת החלב שלי (או אולי יש לומר: ריבת-החלב שלי ואני? אני לא בטוחה) כבר עמדנו בתור לקופת-אקספרס, עוקפות מימין איזו זקנה שהיתה איטית מדי. הצעירים של היום זה משהו נורא.

בערב הייתי נורא מסכנה, כי היתה לי נזלת, היה לי קר והייתי רטובה, אז בתור פיצוי ישבתי מול התנור, ואכלתי ריבת חלב בכפית.