עוברת

דיברתי על זה כל כך הרבה ומה?

בהתחלה העברתי את כל הדירה שלי להורים. מסקנות חכמות משלב א':

1. שלא כמו אהבה, ארגזי קרטון אפשר למצוא ברחוב די בקלות.

2. כשאתה מטפס על מיכלים מוזרים כדי לחטט בערימות של ארגזי קרטון, צפה למבטים מוזרים מהעוברים ושבים.*

3. ארגז קרטון מלא ספרים הוא כבד.

לאט לאט גם מצאתי דירה, סגרתי על תאריך והתחלתי להעביר דברים.

אני לא ממש בטוחה שתל אביב היא באמת חלק מהמדינה. זה משהו קצת אחר. כל פעם מחדש מפתיע אותי שאין בדיקת דרכונים בשום נקודה בדרך. הרי השפה, התרבות, הלבוש, המנהגים המקומיים – הכל שונה.

בחורים

זה לא אני, זה הם. הם מתחילים עם כל דבר שזז. הם

1. אומרים לי שלום ברחוב, ו

2. מנסים לדבר איתי כשהם עומדים לידי ברמזור אדום, דרך החלון של האוטו.

3. על pick-up bars אני כבר לא מדברת.

מי מכיר אתכם בכלל?

התמודדות אפשרית: ללבוש בגדים מכוערים. אולי זה יעזור.

תגובת אריאל:

"מה את רוצה, הם תל אביבים, אין להם חיים."

הוא צודק. בשום מקום נורמלי (סתם דוגמא, חיפה) זה לא היה קורה. בחיפה יש תרבות לאנשים. הם לא מטרידים בחורות שלא הוצגו בפניהם. יש להם כבוד לבחורה. הם חנונים. בחיפה,

1. כשמישהו כבר כן מתחיל איתי ברחוב, זה אומר שהתלבשתי ממש יפה, עברתי ליד הפלאפל והמוכר היה משועמם.

2. ברמזור אדום?  בחיים לא. (למישהו משלושת הקוראים התל אביביים שלי יצא מנסיון כזה אי פעם מספר טלפון?)

3. יום אחד בשנה שעברה, שאלו אותי שותף אחד לדירה וחבר שלו איפה ה-pick-up bar של חיפה. זו שאלה קשה. גירדתי בראש קצת. "המרתף". זה הכי קרוב. ניסיתי להסביר להם שאין באמת. "אבל אם את רוצה שמישהו יתחיל איתך, מה את עושה?"  החבר ניסה לדלות ממני אינפורמציה בכל זאת. "הולכת לדיסקוטק." כאילו דה?!

אבל הם רצו משהו בכרמל (המרתף זה בעיר למטה). "אבל איכסה שם, יש שם רק בחורות כאלה צפוניות, מלוקקות." הם הרגיעו אותי שהם מרעננה, הם רגילים. "כאן זה שום דבר, צפוניות לייט."

בסוף הם באמת נסעו לכרמל, ובאמת לא יצא להם שום דבר. ככה זה. חיפאיות זה עם אחר.

ידוענים

לפני שנה שנתיים הזדמנתי לתל אביב, ובדרך ביקרתי מכר שעבד כבל-בוי באיזה מלון. צביקה פיק עבר שם וביקש שישים לו עין על האוטו לכמה דקות. לא היה לי מה לומר לו. רגע עוצר נשימה שאנצור בלבי לעד.

לפני כמה שבועות, כשחיפשתי דירה, עברתי במקדונלד'ס לצהריים. צביקה פיק הגיע לשם ורצה לחטוף איזה המבורגר. גם הפעם, לא היה לי מה לומר לו.

אבל זה מתחיל להמאס.

יום אחר. בוקר. אין לי אוכל. אבל ממש בכלל לא.** אני הולכת עם השותפה שלי לסופר ומדגימה לה איך קונים פוספטים.*** אני מסיימת את החלק החינוכי ורוצה ללכת משם, והיא מושכת אותי בשרוול. "יובל כספי, יובל כספי בצד שמאל שלך בשעה שבע!" היא לוחשת לי בקול נרגש. אני מסתכלת לצד שמאל ורואה איש די רגיל למראה, בעל יתרון שנים קל עלי, קצת נמוך ועם קרחת, שנראה ממש כאילו הוא עורך קניות בסופר. אנחנו הולכות משם ואני תוהה על מה היה כל הרעש. היא מסבירה לי בסבלנות מי זה.**** ויש לו גם תוכנית בטלויזיה. ואו. בפעם הבאה מפריעים לי באמצע הסופר בגלל סלב, עדיף שיהיה דוגמן.

אחרי מחשבה נורא מעמיקה, הבנתי ש if u cant beat them, join them ואני מכריזה בזאת על בינגו סלבז. הראשון שממלא לוח צועק בינגו! וזוכה באשכולית אדומה.

----------------------------------------------------------------------------

* מומלץ הבית: התעלמות.

** מה אתם רוצים, רק עברתי.

*** 12 סוגי הפוספטים במנת בשר מספקים חצי מהתצרוכת היומית המומלצת למבוגר.

**** היא פשוט עוד לא מכירה אותי מספיק כדי להתייאש.