בצעד תקדימי ומסוכן אני עומדת במילה שלי: מתישהו הבטחתי לכתוב את הפוסט הזה.

פסח, כמה שנים אחורה. כולם בשלב השיחות שלפני ההגדה, עוד לא יושבים לשולחן. אני מדברת עם ילדון בן 15 או 16, אחד מבני דודי הרבים, ואיכשהו יוצא מפי המשפט, "בוא נעשה תחרות שתיה".

בשנה הראשונה עוד התייחסנו לאלמנט התחרות שבעניין, ובסוף הערב ניסינו ללכת בקו ישר. (שנינו הצלחנו. אני חושבת שגם עם ספרים הייתי מצליחה. יש לי שיווי משקל של בלרינה.) אחר כך זה עבר ומאז כל שנה אנחנו שותים יחד בליל הסדר.

בשנה שעברה הגדלנו את החבורה. עוד 2-3 בני דודים (המבוגרים ממנו, דווקא) הצטרפו לתחרות המסורתית של אליס ומנשה*. גם אחי הקטן אולי שתה איתנו כוסית פה ושם.

התחרות הולכת ככה:

כל זאטוט יודע שבליל סדר של 20 איש ומעלה, לעולם לא יהיה סט תואם לחלוטין אפילו של צלחות, שלא לדבר על כוסיות יין קטנות. לכן משמשות בערבוביה כמה סוגים של כוסיות יין, וחלקן גדולות יותר. לכן ראשית מחליפין את הכוסיות של כל המשתתפים בסוג הגדול ביותר של הכוסיות ליין.

שנית, שותים יין בכל מקום שנאמר בהגדה, כוס מלאה.

ושלישית, והכי הכי חשוב, לכל אחד מהמשתתפים מותר להכריז על שתיה של כוס נוספת, כוס שלא מן המניין. וכולם חייבים לשתות.

אני אוהבת יין.

בשנה שעברה שתינו כוס מספר אחת, כוס מספר אחת וחצי, כוס מספר שתיים, כוס מספר שתיים וחצי, כוס מספר שתיים ושלושת-רבעי**, כוס מספר שלוש, כוס מספר ארבע, ועוד כוסית קטנה לסיום. סך הכל ארבע כוסות, כמו שנאמר.

אני חולה על יין.

יחד עם זה, הנטיה הטבעית שלי לעשות שטויות רק מתחזקת.

יין ישמח לבב אנוש.

ואם בסדר עסקינן, הרי שיש לדון באפיקומן.

בילדותי הרחוקה היינו גונבים את האפיקומן, כל הילדים יחד, מחביאים אותו מפני המבוגרים ומתבצרים להגן עליו. עם השנים השתכללנו, המבוגרים ניסו עלינו כל מיני טריקים אפלים כמו – להחביא את האפיקומן טוב באמת, כך שנתקשה למצוא אותו. לגנוב אותו בחזרה (הגונב מגנב פטור?). אנחנו מצידנו היינו מתכננים את הגניבה שבועות מראש, וכשבאו לאסוף אותו (הסתגרנו איתו בחדר הילדים) היינו מתאמצים למנוע מהם לפתוח את הדלת ואז זורקים עליהם גרביים. אח, היו זמנים.

לכן, סדר צריך להיות מקום שתמיד מלא ילדים קטנים. אבל חוץ מבן 3 אחד שמסתובב לנו בין הרגליים, הכי צעיר הוא איזה ילד בן 13-14 שאני לא אוהבת. הוא בכלל לא בן דוד שלי.*** עקב רשלנות נשנית במילוי תפקידם לגנוב את האפיקומן משך מספר שנים, מצאתי את עצמי פעם-פעמיים גונבת אותו בעצמי. זה לא כזה כיף, כי למרות שאצלנו קוראים גם את החלק שאחרי האוכל, אנחנו מתמקדים בחלקים החשובים, השירים הנפלאים שיש שם (כשאני שיכורה אני שרה כמו סקוטי טוב. בעצם גם כשאני לא) ושאר ירקות, ולפעמים מדלגים על הקטע של להחזיר אפיקומן. וגם אם מחזירים, לא קיבלתי עליו מתנה. (אבל קיבלתי המון מתנות מיותרות גם בלעדיו.) בשנה שעברה החלטתי לקרוא תיגר נגד גורל אכזר זה. עם תחילת הסדר הודעתי שאני מאתגרת את סבתא לגנוב את האפיקומן, ומבטיחה לה מתנה. להפתעתי היא נענתה לאתגר וגנבה אותו יחד עם הנין שלה. בראבו.

(אפילו באמת קניתי לה איזה ספר. אני נשמה טובה.)

אני לא זוכרת עוד שום דבר מהשטויות שעשיתי, זכורה לי רק סצינה בה אחרי שסיימנו עם שירי ההגדה הרגילים, אחד מבני דודי האהובים שלף גיטרה וחוברת אפי נצר שכזו, והתחלנו שירה בציבור, כשעל ברכי יושבת עלמת חן.

לסיכום הערב נתתי לאנשים אחרים לנהוג הביתה. כולי תקווה לעוד ליל יין היום בערב.

בברכת חג שמח וסדר טעים...

------------------------------------------------------------------------------------------

* לא יודעת איך יצא לי השם הזה. נקודה למחשבה.

** יש הפסקה גדולה בין השניה והשלישית. שימו לב הלילה.

*** הוא אמר לי ככה בעצמו כשהוא התעצבן עלי פעם.