בחור מספר אחת

בתקופה בה חיפשתי דירה, התגלגלתי לי בין כל מיני מקומות. אחת הדירות שראיתי, באיזשהו יום בסביבות הצהריים, היתה מאוכלסת בשני מושבניקים חביבים אחרי צבא. אחד מהם נראה מעט שקט ונוח, והשני היה סטלן מעניין ומרוכז בעצמו. שניהם היו ילדים. החדר היה קצת קטן וריק, ובמטבח היתה ערמת כלים קטנה בכיור. המיקום היה מצויין, הם היו נחמדים מאוד והכינו לי תה שהיה מוכן בדיוק כשהגעתי. ישבתי והתקשקשתי איתם, השיחה זרמה, התלבטתי באמת אם אני רוצה או לא, וחוץ משניהם ישב שם איזה חבר שלהם, צעיר וחביב כמותם, ניכר שהוא שורץ שם. כשרציתי ללכת, ועוד היה לי קצת זמן כי היתה שעת צהריים מנומנמת, הציע הילדון שיבוא יחד איתי, כי הוא הולך לאותו כיוון. מפה לשם הוא גרר אותי לבית קפה ואני נתתי לו מונולוג ארוך על כמה מהנושאים האהובים עלי, כגון גישות נכונות לחיים, ויפסנה ואיש הקוביה. התמקדתי דווקא באיש הקוביה, כי הרבה יותר קל להמליץ למישהו על ספר. ובכלל, צריך לגוון לפעמים. אני צריכה גם להקשיב לעצמי וחשוב שלא אשתעמם. זכור לי שהחזקנו ידיים מתישהו. נורא נועז. ואז עזבנו. הלכתי משם לדירות הבאות שהיו לי ברשימה ועזבתי אותו לנפשו.

"החלטתי שאם יצא 5 בקוביה, אני מתקשר, ויצא 5." תמיד נחמד לדעת שיש לי מספיק כריזמה כדי לשלוח זרים לקנות ולקרוא ספרים שאני אוהבת. ולטרוח להשיג את הטלפון שלי ולהתקשר, שבוע אחרי. הבטחתי לו להרים טלפון כשאני אהיה בתל אביב. מאז הייתי בתל אביב לא מעט, ורוב הזמן אפילו לא זכרתי אותו. אבל הוא שיחק אותה עם המשפט ההוא. באמת.

בחורים מספר שתיים ושלוש

אחר כך היתה דירה, וסוף סוף באתי. בועז והג'ינג'י באו לתל אביב לראות איתי הופעה, כמה שעות אחרי שהגעתי לשם. פגשנו כמובן גם מישהי ממועדון השרוטים התל אביבי. לאט לאט, אני מכירה בעובדה, גם תל אביב תהפוך למקום בו אני אכיר מישהו על כל שני מטר שאני הולכת. (אולי היא כבר כזו? לא לא לא. זה מפחיד מדי. תנו לי זמן.)

החלק המטריד בעניין היה להסתובב עם בועז והג'ינג'י. זה התחיל מזה שהג'ינג'י התקשר אלי לקבל הוראות הגעה. כתושבת חדשה, אמרתי שאני אשאל את בועז כשהוא יגיע. הג'ינג'י עקף אותי והתקשר אליו בעצמו. תארו לעצמכם!

תוך כדי ההופעה הם דיברו קצת ביניהם, ואחריה, כשישבנו והערינו את עצמנו אלכוהול, הם.. הם.. דיברו עוד. וצחקו. והריצו דאחקות. דקלמו יחד שירים של יונה וולך.* ומה אני, עז?! מה זה אמור להביע? מה פתאום אתם מתַקשרים אחד עם השני? ביקשתם רשות? זה לא נראה לי, הקטע הזה. מעכשיו – הפרד ומשול. לא מכירה יותר בין חברים שלי. גמרנו. צריך להרוג אותם כשהם קטנים.**

אחר כך עשינו מסיבת שינה בבית שלי. לישון עם שני בחורים בחדר, שניים, ושלא יקרה כלום. האם אני מאבדת את זה? משבר זהות.

בחור מספר ארבע

כמה ימים אחר כך, אני ואלונה בסיבוב בעיר. אחרי שיצאנו מאיזו מסיבת בית שהתחברנו אליה חלקית, ניסיתי לגרור אותה למסיבת הפריקים הזקנים החביבה עלי. זו היתה טעות. אלונה היא טיפוס של מוזיקה מיינסטרימית ואורות מרצדים. חוץ מהבחור שעקב אחרינו כל הערב, אבל לא העז להוציא מילה מהפה, לא קרה שום דבר משעשע. ההופעות המוזיקליות לא היו זה. אפילו פונץ' לא היה. התקפלנו והלכנו.

הפעם אלונה גררה אותי. בדרך היא עשתה לי שיחה שהלכה בערך ככה: "אנחנו מהנדסות! יש לנו סטנדרטים!" ואז הגענו לדאנס בר שכזה. מקום יקר, דחוס, רועש, בלי מקום לשבת ומלא ערסים. מיד היא הרגישה בבית והתמקמה ליד חבורת תיירים יפים, גבוהים ואינטיליגנטים. אחרי מספיק שתיה גם לי לא היה איכפת. מבין כל הערסים שאיכלסו את המקום, איתי התחיל דווקא זה שעובד בהייטק. פשוט אין לי מזל. בין לבין הגיעה איזו גמדה וזרקה את עצמה בגסות שיכורה על התיירים, שניסו לנפנף אותה בעדינות. איש ההייטק אמר לי, מה, היא לא מבינה שזה לא ילך ביניהם, פער הגבהים גדול מדי. קבל נקודה על חוש הומור.

בסוף הצלחתי להפריד את אלונה מהתייר שלה, וחזרנו הביתה.

חזרתי לחיפה לסבב ארוך של מועדי ב' והצגות. המתכנת התקשר אלי, התפייט איתי על מתי אני באה לתל אביב וכאלה. עניתי לו. הוא היה מאוכזב, רציתי לראות אותך. כן, חשבתי לעצמי, שבוע וחצי בלי מין זה באמת הרבה זמן לחכות לבחורה. טוב, אמרתי לו באדישות, אז תבוא לחיפה. בסדר, הוא ענה. ובאמת בא. ואו, השקעה. לקחתי אותו לים, כי דאגתי שמא ילך לאיבוד במבוכי חיפה.*** ישבנו בפאב, היה נחמד מאוד, הרגשתי כמו בתיכון, מסתובבים בטיילת, קשה לשלוח ידיים כי יש שם אנשים. הוא לא רומז שנלך אלי כי אני גרה עם ההורים. לא הולכים אליו כי הוא בתל אביב. לא גוררים את האוטו לפינות אפילות כי מה פתאום, אנחנו אנשים מבוגרים, מה אין לנו בית. בואי איתי לתל אביב, הוא ניסה, למען הפרוטוקול, בסוף הפגישה. לא, לא, באמת שאני רוצה, אבל חשוב לי להשקיע, המבחנים, זה רק עוד קצת. אני חושבת שהייתי די משכנעת.

מאז הוא התקשר מדי פעם. פעם אחת אפילו עניתי לו. הבטחתי שאני אתקשר אליו כשאני אגיע לתל אביב.

נחשו מה קרה.

לפני כמה ימים הוא היה אמור לסוע לחו"ל לאיזה חודש. יש לי הרגשה, תקראו לזה אינטואיציה נשית, שהוא לא יתקשר כשהוא יחזור.

ככה זה. בררנית. כלבה סנובית. יו ניימ איט. כשאני מתבוננת בראי, יש שם בחורה עם גיץ משועשע בעיניים.

* שני שיכורים מדקלמים אותה יחד באמצע פאב מעושן ורועש, זה הרבה יותר סוריאליסטי מאשר סתם ככה.

** ועוד לא אמרתי מילה על הזוג שיצא מהיומולדת שלי. פשוט זוועה. החיים נורא קשים.

*** אני נשמה טובה, סובלנית כלפי מאותגרים חיפאית.