לפני כמה ימים, הגעתי לביקור אצל ארקדי. ארקדי תמיד מאכיל אותי, ולא משנה מה השעה. גם הפעם לא היו הפתעות. הוא הכין יופי של סלט וגם פתח יין לבן. בכלל, שמור לו מקום גבוה ברשימת הגברים שאני מכירה ויודעים לבשל. תכונה נערצת, נהנית ממנה בעיקר החברה שלו. שעשעתי אותו בסיפורי ליל הסדר (בערך תשע כוסות, לא בטוחה, קצת התבלבלתי בספירה. גנבנו את הקושיות מהילדים היותר קטנים, ושרנו אותן בעמידה על הכסא.* חד גדיא פעמיים, בשתי הגירסאות. השאר כבר נגוז מזכרוני, והתפוגג עם עננת האלכוהול.) ארקדי צחק ואבחן שיש לי משפחה של שרוטים. אולי באמת זו הסיבה שאני נהנית כל כך מהסדר. נסו את זה בבית.

אחר כך דיברנו על עבודה, על עניין מקצועי, על מצב השוק. ארקדי ציטט משהו שזאב אמר לו בקשר לזה. יושבת לי בפיסוק ושותה עוד קצת יין, שאלתי את ארקדי מה שלום זאב.

מיני פאוזה.

למה את שואלת, הוא שאל. לא יודעת, עניתי, עושה עם הידיים את תנועת סמל חיל המודיעין. ארקדי אמר, היין באמת משפיע עלייך.

פלאשבק קצר.

כמה שבועות אחורה (שניים, שלושה, עשרה, מי סופר) ביקשתי מארקדי שיפסיק להזכיר אותו כל הזמן. נכון שהם חברים טובים, נכון שהם מדברים הרבה. אבל זאב לא מדבר איתי, וזה כן מפריע לי, ומכעיס אותי, ואני מעדיפה להמנע מהנושא בכלל. ארקדי היה מופתע. הוא עדיין לא מדבר איתך? תשמע, אחרי שהוא טרק לי את הטלפון בפרצוף, לא התקשרתי שוב. ארקדי עדיין היה מופתע. הוא הסכים להשתדל. וקיים.

אני לא מבקשת דברים כאלה לעתים קרובות.

פלאשבק קצת יותר ארוך, כמה חודשים אחורה, אני נתקלת בזאב לזמן קצר, בבית של ארקדי. בראייה לאחור, היתה שם ציניות מצד אחד, תגובת נגד צינית מצד שני, וכדור שלג של ציניות וקור (ובלי להכנס לפרטים, היתה שם נשורת גרעינית), שהשאיר שני אנשים עצבניים למדי בתוך פחות מחצי שעה. אחר כך הואשמתי בהיותי כלבה, כמדומני שווליום קול גבוה היה מעורב בעניין, ומדי פעם תבלין קל של עלבון. ניסיתי לשאול מה שלומו, והובהר לי שכלבה עדיף על צבועה. אז מה, אז עכשיו אני אמורה לא לכעוס יותר, אני אמורה להודות באשמה, להתנצל? עכשיו, אם בא לזאב להחליט שהוא נעלב יותר, כי הוא רגיל הרי שאני בנאדם כל כך נחמד, אז הוא הופך אותי לבאד גיי כאן?

טריקת טלפון היא חד משמעית למדי.

עזבי, ארקדי אמר לי אז, זה רק זאב.

ארקדי הוא אחלה איש, אבל לפעמים אני תוהה אם הוא באמת לא מבין שום דבר או שהוא סתם עושה את עצמו.

אז עכשיו ארקדי ענה באריכות לשאלה שלי, שפך לאוזני את כל מה שמנעתי ממנו לומר כל הזמן הזה, ואולי אפילו קצת יותר. קיבלתי את גירסת הדי וי די עם בונוסים לחייו של זאב, לכמה הוא וורקוהוליק, מצליח בתואר, מתלבש כאחד האדם**, החברה המוצלחת שלו וכו' וכו'. אתם רואים, אני תמצתתי את זה למשפט.

אתה חושב שהוא יגיד לי שלום אם הוא יראה אותי, שאלתי את ארקדי. כן, בטח. אתה באמת חושב ככה? כן, לא נראה לי שהוא לא מדבר איתך. תראי, אני חושב שאם תבואי אליו בגישה הכועסת, אז לא יהיה לו כוח אלייך, אבל אם תדברי איתו ככה, בסבבה, אז זה משהו אחר. אבל אני לא יכולה, אמרתי, יש בי עדיין טינה כלפיו.

יש בי? זה לא נכון. היתה בי. כעסתי. נורא כעסתי. אבל כעס דורש המון אנרגיה. לאורך זמן הוא נחלש. ועכשיו אין. עכשיו יש זכרון של כאב, ואדישות. מה הטעם לדבר עם מישהו שמוכן לחתוך אותך בלי לחשוב. מישהו שאסור לך לומר לו מילה רעה. מישהו שהוא חבר שלך רק כל עוד אתה רוקד לפי החליל שלו.

ארקדי אומר שזאב מוציא ממני את הצד המתוסבך, ואולי גם אני ממנו. לפעמים הוא דווקא רואה דברים יופי. הוא אמר שלפעמים יש דברים שלא שווה להשקיע בהם את האנרגיה, נניח לטרוח שזאב לא יוציא ממני את הצד המתוסבך, אלא פשוט לתקשר כמו בנאדם עם אנשים אחרים. אמרתי לו שממילא לא דיברתי עם זאב ממש כבר מזמן, ואני גם לא חושבת שזה משהו שאתה בוחר, או מתכנן. אנשים שאתה מתקשר איתם זה דבר שקורה. זה הכל.

בינינו, מרתיע אותי להתקל בו. אני שונאת את ההרגשה הזו, את הזרות, של מישהו שהיה קרוב פעם. יש לה ריח של מוות.

אחר כך דיברנו על אמצעי מניעה. דיון אינטלקטואלי שכזה. היה משעשע. פאזה אחרת.

אני לחלוטין לא מבינה את האיש הזה. אבל הוא מכין אחלה סלט.

-----------------------------------------------------------------------------------

* הדוד שלי, עורך הסדר הנערץ, התעקש על עניין הכסא.

** הזכרתי אותו פעם, אולי לא קראתי לו זאב אז.