בניית ציפיות

אחר צהריים רגיל. תסכול, שעמום ויותר מדי חלומות כחולים הביאו אותי לפתע פתאום להארה:

אליס, את צריכה זיון.

מרגע  שצץ הרעיון בנבכי מוחי, מיד נדלק הגיץ הקטן, המנצנץ הזה, בעיניים, ונעלמו מהן הלאות והכאב. תוך דקה סרקתי את פלאפוני כדי למצוא את מבוקשי בלחיצת כפתור,* שכן התעצלתי ממש לצאת מהבית בשביל זה. מצאתי שם שנראה לי, הוא הביע עניין בעדינות פעם, אבל אני התעלמתי. מעניין אם הוא פנוי כרגע. בכל אופן הוא בחיפה. היו עוד כמה אופציות, רובן חיפאיות, רובן משומשות. המשכתי לעבור על המספרים ואז מצאתי טלפון של הילדון שהתחיל איתי, לפני חודשיים כמעט, כשחיפשתי דירה. בכלל לא זכרתי ששמרתי אותו. הוא היה בחור חביב, לא היה לי משהו רע מדי לומר עליו, וזה נראה לי מספיק בהחלט. תוך 5 דקות קבענו לערב, כשיהיה לי נוח, אחרי שאחזור ממועדון השרוטים התל אביבי. הרבה יותר מהיר וזול מללכת לפיק-אפ בר, ואני גם יודעת בערך למה לצפות.

ההרגשה היתה נפלאה. כמו לחזור לעשן אחרי תקופה ארוכה של גמילה. שחרור. משהו שדיכאתי זמן רב, ושוב יצא החוצה. הקלות של העניין היא כמעט בלתי נתפסת. בלתי נסבלת. ומידת הכוח, ששוב אני נזכרת שיש לי בידיים. הרגשתי טוב. הרגשתי נפלא. וזה עוד לפני שעשיתי משהו בכלל.

רקע

כן, אני יודעת שזה לא ימשך לנצח, כן, אני יודעת שזה שטחי, אבל לעזאזל, סמסטר שלם הייתי ילדה טובה, התרכזתי בלימודים, השקעתי. אחרי שלוש וחצי שנים שכל החברים שלי אמרו שקשה להם, שהם בטכניון מהבוקר עד הלילה ושאין להם חיים, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים, עשיתי 30 נקודות, 2 פרוייקטים והצגה (פלא שלא היה לי אז זמן לפתוח בלוג?), והבנתי סוף סוף על מה הם מדברים. כל יום מהבוקר עד הלילה. להשקיע. להתאמץ. לשים את זה במקום ראשון. ללמוד באמת (חוויה כמעט חדשה). כמעט לא יצאתי עם בחורים, למי יש זמן אליהם בכלל, עשיתי פרצוף חמוץ לכל מי שחשב להתקרב אלי.** כשחושבים על זה, יש לי כמה סיפורים משעשעים על הבחורים שלא יצאתי איתם בסמסטר שעבר. הלל לדברים שלא קרו. ועכשיו, פתאום, זמן. נורמליות.

כשאליס, בספר של לואיס קרול, פוגשת את הזחל, כמדומני שהוא שואל אותה מי היא. אליס לא לחלוטין בטוחה. היא היתה ילדה קטנה בבוקר, אבל מאז היא השתנתה כל כך הרבה פעמים. גם אני הפכתי את עורי, האישיות שלי שונה בתכלית השינוי עכשיו לעומת שנה אחורה, שנתיים אחורה, אליס שלפני התואר, וכו'. כן, כולם משתנים כל הזמן, אבל יש אנשים שמשכללים את זה לדרגת אמנות. גם הבלוג, כמדומני, משקף את זה לפעמים, כשאני כותבת בעקשנות פוסטים מצחיקים ופוסטים רציניים בזיג זג. והנה, במקום אליס האחראית, הרצינית, המגניבה אך קשה להשגה, אליס עם הפאסון על העולם, עם הסבלנות, שלא צריכה אף אחד, אפילו לא בשביל מין מזדמן, אליס שבנויה לקשר, במקום אליס שניסיתי לבנות, שוב קיבלתי את אליס הישנה, המציקה, המצחיקה, חסרת האחריות והמוסר, שלא שולטת בחרמנות שלה. היא חייכה אלי מהראי, שוב הגיץ הזה בעיניים. לא סתם גיץ, צחוק מכשפי. כולה מין, אמרתי לה, כולם עושים את זה, כל הזמן, מה את עושה כזה עניין. ובכל זאת ידעתי, אולי זה לא יחזיק המון זמן, אבל זה יחזיק יום יומיים, בעוד אלכוהול משפיע רק לכמה שעות, ואז גם אסור לנהוג. אבל אם הוא לא יהיה טוב, חשבתי, זה לא משנה, עניתי לי, זה הרי הקונספט, חזרתי לעצמי. חזרתי לבטחון.

המועדון התל אביבי

פאן. מועדון שרוטים בראש טוב. עוד לא הייתי שם אף פעם. הם מתמקדים באספקטים שונים מהמועדון הטכניוני, וזה נורא מוסיף לי. חוץ מזה, יש לי שם כמה חברים שיצא לי עד עכשיו לדבר איתם רק לעתים רחוקות. לילך למשל, שהיא חברה טובה שלי מהתיכון, אבל איכשהו מאז היא תמיד גרה בעיר אחרת, לימודים, צבא וכאלה. כשהיא ראתה שאני שם, היא עשתה תחרות עם אפרת מי מגיעה לחבק אותי קודם. זה מסוג הדברים שמשאירים אותי עם חיוך גדול.

אפרת גם הקפיצה אותי הביתה, בסוף הפגישה, וסיפרתי לה על ההמשך המתוכנן של הערב. כמישהי שנמצאת עמוק בתוך זוגיות כבר שנים, היא שאלה אותי, כבוגרת טכניון, אם 17 גדול או קטן מ-25. מה היא מבינה בכלל בעולמה של רווקה מתבגרת כמוני. התעלמתי מההפרעות שלה והשתדלתי להמשיך את הסיפור. צריך הרבה יותר מנזיפה דודתית כדי להוציא אותי מאופוריה.

הכנות

גיליתי שאין לי קונדומים בבית. הלכתי לקנות. הגעתי למסקנה ש-

א. קשה למצוא בית מרקחת פתוח בשיטוט אקראי ברחוב אחרי 11 בערב, ומכאן

ב. לעולם אל תדחי קניית קונדומים לרגע האחרון. למרות שבדרך כלל אפשר לסמוך על

ג. הבחור ידאג לזה בעצמו. הלאה הפמיניזם.

הינוקא

הגיע אלי, אמר שהוא מצייר לאחרונה ורוצה לצייר אותי***, שתה קפה ואחרי רבע שעה הסתכל בפלאפון, אמר שהוא חייב לזוז ונעלם. נפרדתי ממנו בחביבות ובלי שאלות. הסתכלתי בראי, שם בחורה במבט מופתע, אפילו קצת צוחק שאלה, זה משהו שאמרתי?

אכזבה קלה. חשבתי, אין דבר, מחר נקנה עוד אבוקדו. חזרתי לקרוא את מאה שנים של בדידות****, ונהניתי ממנו, מרגישה איך מעטפת הפאסון חוזרת להקיף אותי, כשאחרי 20 דקות צלצל הפלאפון, וינוקא רצה לבוא לצייר אותי. כשהוא ניסה היה ברור שהוא לא באמת יודע לצייר, בערך בשלב בו הוא החליט להפוך את מה שהיה אמור להיות הפנים שלי לסלע, והשתדלתי לומר לו הכי בעדינות בעולם, שלא יחשוב שאני קונה את הבולשיט הזה. בכל זאת, אני מהנדסת, יש לי סטנדרטים. ניסיתי גם לצייר אותו, ואני באמת לא יודעת לצייר, אבל לפחות אני לא עוטפת את זה בקשקושים על חופש באמנות. מצד שני, תנו לי עוד קצת זמן בתל אביב ואולי גם זה יבוא. אחר כך עברנו למין. המטרה לשמה התכנסנו כאן היום. כבר הכנתי את עצמי שיהיה לא משהו, ודווקא היה די מוצלח. הייתי מופתעת. כן, היה אפשר לסמוך על סעיף ג. (אגב, אם מישהו רוצה תיאור יותר מפורט, זו בעיה שלו.)

אחר כך הוא הציע שנצא לעשן משהו, ובהעדר סיבה טובה שלא, באתי. הצלחנו לחמוק מהבית בלי להתקל בשותפות שלי (הכי מתוקות בעולם, ובכל זאת, לא סיטואציה שמתחשק לי להסביר, ואנחנו לא ביחסים מרוחקים כאלה שלא אומרים בהם כלום על כלום), ונגררנו לשעה וחצי של שיחה על החיים וכל זה. אמנם ילדון, אמנם הוא לא גרם לי להארות מדהימות, אבל עדיין, משהו יש שם בין האוזניים. לא לגמרי תהיה יפה ותשתוק. מזל שהוא לא ניסה להשאר לישון כי בזה באמת לא הייתי עומדת.

אפילוג

הספקתי לדווח לשמרית, אלונה והג'ינג'י כשפגשתי אותם (כל אחד בנפרד). אפילו שקלתי בקול רם להפגש איתו שוב, בכל זאת, לא כל יום פוגשים מישהו שגם יש לו מושג מה הוא עושה וגם לא עולה על העצבים לחלוטין בשאר הזמן.

הוא התקשר יום אחרי, אבל הסלולר היה על שקט. לא נורא, הוא בחור, הוא יתקשר שוב.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

* ככה זה, הטכנולוגיה הרגה את הפנקסים השחורים הקטנים. יהי זכרם ברוך.

** המאהב הסודי לא נחשב.

*** מה יותר שקוף מזה?

**** כבר 7 שנים אני רוצה לקרוא אותו, הוא שוכב על המדף כבר שנתיים, ורק עכשיו. משובח, מצחיק ולא שפוי בעליל, אם מישהו לא מכיר.