במסגרת הגישה הכללית שלי לחיים, שכל דבר יכול להיות חוויה אנתרופולוגית, ושכל דבר שהוא מספיק מיינסטרימי כדאי לפחות לדעת לעשות, ניסיתי סיגריה. זה היה בגיל 14 בערך, אחרי שכל המאגניבים כבר הספיקו להתחיל לעשן ולהפסיק, ולפתח דעות נורא מוצקות בנושא. לא היו לי חברים שמעשנים ולכן נאלצתי ממש לקנות קופסת סיגריות, להדליק אותן ולראות מה יוצא. מה שיצא זה שבעיקר השתעלתי, ולא ממש הבנתי איך עושים את זה. החברה הכי טובה שלי דאז, אמרה שדווקא מתאים לי, ואני באמת חושבת שמה שנראה לי הכי טוב בזה, גם אז, זו הפוזה. אוי, אלוהים, סיגריה זה כל כך סקסי.

כמובן שלא המשכתי עם המנהג הדבילי הזה כי מה, אני דפוקה?

רוברט פירסיג שינה את דעתי בעניין. הערת אגב שלו בספר על זן והאופנוע, מושא הערצתי. אני כבר לא זוכרת את זה במדוייק, אולי שווה לקרוא שוב (מה אולי, בטוח). הצחיקו אותו האנשים שניסו לשכנע אותו להפסיק לעשן, כי זה לא טוב בשבילו. אבל זה כן היה דבר שהוא נהנה ממנו.

לקח לי זמן להתגבר על החבר שונא העישון שהיה לי בצבא* ובערך לפני 3 שנים התחלתי להסתובב עם זאב, שהוא מכור אמיתי. מיד רציתי שילמד אותי לעשן והוא נורא השקיע בעניין, הרבה יותר ממני, כי הוא קיווה שאני אתחיל לקנות קופסאות מתישהו והוא יוכל לשנורר ממני. שנה וחצי הוא ניסה ללמד אותי איך מעשנים, ועדיין הייתי משתעלת (כשבכלל שיתפתי פעולה). חוץ מזה הפסקתי לקחת ממנו סיגריות כי הוא מעשן נובלס.** טענתי שיש גבול. הגעתי עד לרמת הסיגריה לשבוע. באיזשהו שלב החלטתי להתייחס לעניין ברצינות, בכל זאת בגילי לעשן כל כך גרוע זה מביך, דאגתי לי לקופסא (LM לייט, נו מה) ועישנתי פה ושם.

ואז התחלתי לצאת עם אביב, והוא הצליח לעשות בהערה קצרה את מה שזאב לא עשה בשנה וחצי של היכרות, להסביר לי איך מעשנים. רק בשביל זה היה שווה...

יום אחד, ליתר דיוק לילה, ישבתי לי עם הג'ינג'י בפאב הטכניוני החביב על כולנו ועישנתי סיגריה ליד כוס יין. בשלב כזה או אחר בישיבות בפאבים עם הג'ינג'י, אני תמיד שואלת אותו שאלות מציקות, והפעם שאלתי אם אני כבר נראית שאני יודעת לעשן. תראי, אל תעלבי, אבל את נראית כאילו את מעשנת בשביל הפוזה, או מתוך הרגל, את לא נראית כאילו את נהנית מזה. תגיד לי, אתה דפוק?! אתה רוצה שאני אהנה מזה? אתה לא יודע שזה מסוכן? זה מסרטן? נראה לך ששווה לי למות בשביל זה?

תוך שבוע מהנאום הזה, התחלתי להנות מסיגריות שחבל על הזמן. הרגשתי צורך לעשן. הצורך הקטן הזה. בא לי סיגריה. התחושה המדגדגת הזו בקצות האצבעות. האושר הקטן הזה. דקות של חסד.

מיד הבנתי שהגיע הזמן להפסיק, עכשיו, כשזה קטן. כי סיגריות זה רע. זה מסרטן. זה מסריח. זה יקר. ויותר מהכל, מכירה את זאב, יודעת איך הוא מתנהג בלי סיגריות, יודעת כמה הוא מכור, ולא רוצה להיות שם. הבטחתי לעצמי להפסיק בסוף הקופסא, אבל מעולם לא הצלחתי לעשן יותר משלוש סיגריות ליום, אז יצא שהפסקתי קצת קודם. לראשונה הרגשתי שיש לי סיכוי להתמכר למשהו. ואני דוחה אותו. אקט של שליטה.

עכשיו שוב אני מעשנת לפעמים, לעתים רחוקות. בפאבים, אבל לא רק. יש מקרים שזה עושה לי נורא טוב. כמה פעמים הייתי בלחץ מטורף וסיגריה הרגיעה אותי. הרגשתי כמו בנאדם קטן שתלוי בכימיקלים. בועז אמר שיש אנשים שמעשנים ויש להם אישיות. שזה לא סותר. אביב אמר שרק נזירים טיבטים שיושבים על מסמרים מנותקים מהעולם. שכולם צריכים משהו חיצוני שירגיע אותם.

עדיין לא עברתי מעולם את השלוש סיגריות ליום, אז כנראה שאני בסדר.

---------------------------------------------------------------------------------------------------- 

* פחות עליו, יותר על התיעוב לעישון.

** יש לי בן דוד שטוען שאם כבר לעשן סיגריות, אז נובלס. כל סיגריה היא הפתעה, בטעם אחר.