למה זה קורה לי לעזאזל. ואיזה חיוך מאושר יש לי על הפנים.

לאט לאט. לפי הסדר.

הערב התחיל בפגישה של מועדון השרוטים הטכניוני. התעקשתי לערוך אותה למרות שכמעט כולם בחו"ל עכשיו. הודות לעופר אני לא שם. מי שנשאר בארץ הם בעיקר ה"שאריות" של המועדון, הפחות טובים. ואני כמובן. אבל זה לא אומר שלא תהיה פגישה, ושאני לא אהנה.  הייתי מספרת לכם זוטות שקרו שם, אבל יש לי פואנטה אחרת היום. אולי מחר.

אחרי הפגישה, הלכתי עם שניים מהמועדון לכיוון שער הטכניון, כי משום מה חניתי בחוץ, למרות שיש לי אישור כניסה. סתם, לא יודעת למה. דיברנו וקשקשנו ומפה לשם קפצנו לחדר במעונות של אחד מהם. שהינו שם קצת ואז החלטתי ללכת, היה כבר עשר ומשהו, ויש לי עוד דברים לעשות. הלכתי לי בדרך החוצה ואז ראיתי אותו, מטייל לו בכפכפים ליד המעונות.

אמרתי לארקדי, בסוף שנה שעברה, "תכיר לי אותו תכיר לי אותו!" והוא התחמק. הם היו אז שותפים במעונות, וארקדי זרק עליו מילה או שתיים, שמשכו את תשומת לבי. אמר שזה לא רעיון טוב, שאני אתעלל בו ואזרוק אותו. שאני לא אתייחס אליו ברצינות. אבל באמת, ארקדי, אני אי פעם זרקתי מתמטיקאי? תן לי קצת יותר קרדיט.

"הי, אני מכירה אותך", אמרתי, "אתה היית שותף של ארקדי". "גם אני מכיר אותך", הופתעתי, הוא זוכר? עוד משפט או שניים, הזכרתי את חיבתי למתמטיקה*, ומיד השיחה בינינו זרמה. תוך כמה דקות, הוא סיפר לי על רעיון מעניין, סמי-פילוסופי שהיה לו פעם, ואמר שאולי לא כדאי לדבר על זה באמצע הרחוב. הוא הציע שנלך לשבת באיזה מקום.

מכל הדברים ששמעתי עליו מארקדי, הדבר האחרון שהעליתי על דעתי הוא, שהבחור הזה יהיה עד כדי כך זורם. שיעשה דברים בכזה בטחון וטבעיות.

הלכנו** ברגל, לאן שקרוב.

הוא סחב לי את התיק ופתח לי דלתות.

הכל היה סגור, כי ערב יום השואה. ניסינו לחפש בכל זאת מקום פתוח. התחלנו לדבר על יום השואה, דיברתי על המשלחת לפולין שהייתי בה, דיברנו על זה שדברים לא פחות גרועים עשה סטאלין. ויש עוד דוגמאות בהיסטוריה וגם עכשיו. הבעתי את עצמי. לא הייתי לחלוטין מתחת למסיכות שלי. לא ניסיתי להעביר איזו פוזה.

עוד קודם בדרך סיפרתי לו שאני גרה בתל אביב. רוב הזמן.

(אוף אוף לכל הרוחות למה הוא חייב לגור בחיפה עכשיו. למה אני חייבת להכיר מישהו חיפאי עכשיו. למה ארקדי לא הכיר לי אותו לפני שנה. אני ארביץ לו. פטיש גדול. כן.)

(אוף הוא כזה מקסים)

(פטיש עוד יותר גדול)

(עינוי מים סיני)

אחר כך חזרנו אליו לקפה. ליתר דיוק תה. להזכירכם אני לא שותה קפה.

אתם יכולים לנחש בדיוק מה קרה.

נכון. ישבנו ושתינו תה. דיברנו על מתמטיקה, פילוסופיה, ספרים, על כך שהכל לא יכול לחזור להיות כפי שהיה פעם, על ההרגשה שאתה חי בסרט, על איך ציפיות הופכות חוויה שלך למשהו אחר, למשהו שצריך לעמוד בהן. הוא דיבר איתי. הוא לא ניסה להרשים. הוא פשוט דיבר איתי. הוא חי כל כך. הוא אמיתי.

אחר כך הייתי עייפה, הוא ליווה אותי למכונית וביקש את הטלפון שלי.

חזרתי הביתה באחת.

המון מחשבות. אולי מחר.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

* זה לא פיק אפ ליין. זה ככה. אני מתמטיקאית בנשמתי.

** הערתי לו שכדאי ללבוש משהו שאיננו כפכפים. עברנו דרך הבית שלו, שניים וחצי מטר משם. הוא לבש משהו יותר נורמלי. קצת. ואפילו לא היה איכפת לי.