כשהייתי ילדה נורא הטריד אותי יום השואה. זה מילא את כל היום, כל התוכניות בטלויזיה, הטקסים. זה הפחיד אותי. רציתי שהיום הזה יגמר. לא היו לי קרובי משפחה שהם ניצולי שואה.

כשגדלתי קצת, זה פתאום נורא עניין אותי. המצב הקיצוני, המטורף הזה. החיים האלה. קראתי ספרים על זה. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה לא היו כל כך הרבה ספרים. ובכל זאת, ספרי שואה, ככה סתם, ביום חול, התחלתי בגיל 14, 15. נדמלי. אני זוכרת חלק, את האי ברחוב הציפורים, את כעוף החול, האדם מחפש משמעות. הייתי מסתובבת וחושבת על זה. מעכלת. או לא מעכלת.

כיתה י"א. המשלחת לפולין היתה דבר שמאוד רציתי לעבור. שלחו אצלנו 3 אנשים מכל כיתה למשלחת הראשונה. בכיתה שלי היו 15 איש שרצו לסוע, רובם מסיבות ברורות – זה מגניב, מפסידים ביצפר וכאלה, לא? כדי להכריע נזקקנו למיונים קשים, המבוססים על קריטריונים הגיוניים. שמו 15 שמות בתוך כובע ושלפו 3. והשם של מי היה על הפתק הראשון? זו רק הוכחה נוספת לכך שחוק מרפי לא עובד כשלא מאמינים בו.

לפני פולין עשו לנו המון הכנות. שמענו עדויות, היינו בכמה מוזיאונים, וחלק מהדברים היו חזקים למדי. נורא הכינו אותנו לקראת איזו שבירה. לקראת איזו חוויה חזקה נורא.

אני זוכרת שהיה חם נורא. פולין, רק בגדים ארוכים יש לי בתיק, ואחרי יום קר אחד וקצת שלג, קיבלנו שבוע חמסין.* אני זוכרת שלא אהבתי את רוב האנשים. שלא התחברתי לפוזה שלהם. בעיקר לא הבנתי למה הם כל הזמן אומרים שאי אפשר להבין.

לי זה נראה נורא ברור. הרבה יותר מדי.

אני חושבת ש"האדם הממוצע" ברחוב, בהנתן מספיק שטיפת מוח, יעשה כמעט כל דבר. כי מוסר הוא פונקציה של זמן ומקום. אם פעם להרביץ לילד שלך עם מקל היה נסבל ואף חיובי (חוסך שבטו שונא בנו), הרי שלפי פסיקות אחרונות של בתי משפט** היום אסור להרביץ בכלל, בשום מקרה. אם פעם עבדות נראתה מובנת מאליה, הרי שגם היום יש בארץ סחר בנשים, שזה אותו דבר, לפעמים יותר גרוע. ואנחנו שותקים. גם היום רוצחים אנשים בגז בקוריאה. מתנגדים פוליטיים של השלטון. ועושים עליהם ניסויים. אני לא עשיתי בשבילם כלום. סטאלין שלח המונים לעשרות שנים במחנות ריכוז בסיביר ובמקומות נוספים. אנשים נעלמו סתם כך. שואת הארמנים, נו, עוד חור בהשכלה, לא ראיתי את הסרט. אותו דבר? לא יודעת. לא שופטת. אבל זוועות ממשיכות לקרות.

בשנות החמישים, כמדומני, ואם לא אז בטח בשנות הארבעים, אפליה נגד שחורים באמריקה היתה מעוגנת היטב בחוק. היום צריך לקרוא להם אפרו-אמריקנז. אבל חשוב לזכור, שכל עקרות הבית הלבנות והמהוגנות, והמוסריות, לקחו את העניין כמובן מאליו, בזמנו. זה רק עניין של חינוך. של שטיפת מוח.

אפשר לשטוף מוח בעד הרג. דו קרב על כבוד היה מאוד מקובל בעבר. המוסר היפני מגדיר מעמדות עליונים להם מותר לעשות הרבה מאוד, וגם שם כבוד נחשב הרבה יותר מחיים ומדם, ודאי אם הדם אינו סמוראי.

ומלחמה. להיות גיבור מלחמה. להרוג את האוייב. פעם זו לא היתה מילה גסה. היום זה אחרת.

לא ניסחתי לי את זה ככה אז. אבל ידעתי שטבע לב האדם רע מנעוריו. לא של כל האנשים. אבל של הרבה מהם. והרוב, הרוב דומם, הרוב דואג תמיד לתחת של עצמו. וימצא מי שידאג לתת את ההצדקה המוסרית לכל דבר, כדי לנקות את מצפונו של ההמון, ולהשקיטו.

הם אמרו שאי אפשר להבין. שקרנים.

מיידנק. אני זוכרת נעליים. ונעליים. המון נעליים. משקפיים. די הרבה. תותבות. ונעליים. שערות. ונעליים. חלקן היו כל כך קטנות. פתאום שמתי לב שמישהי לידי עם דמעות. והיא לא מחתה אותן, לא ניסתה להסתיר. במיידנק יש משרפות, זה נראה כמו בכל הספרים והסרטים. ארובות גדולות. ליד זה המקלחות של הקצינים. צינורות המים עוברים דרך החדר הסמוך בו דולקת אש תמיד. יעילות. יעילות גרמנית. המשרפות מלאות זרי פרחים. אותי זה הגעיל. רציתי אותן ריקות ובלתי נסבלות כפי שהן. ליד זה יש גל גדול של אפר, גל ענק של אפר, בתוך מבנה חצי סגור. בתוך האפר יש עטיפות של מסטיקים.

שם, אחרי המשרפות, כולם בכו. בלי להסתיר את הדמעות. כשאני אומרת כולם, אני מדברת על שניים שלושה מהבנים, וכל הבנות. גם המורות, אני חושבת. אולי לא כולן. אני לא בכיתי שם.

פעם חשבתי, שהם היו חייבים לראות את זה בעיניים כדי לתפוס ששרפו שם בני אדם. שממש שרפו שם בני אדם. שקודם זה לא נקלט להם. אבל מישהו פעם אמר לי, שאנשים לא בוכים בגלל זה. שאני לוגית מדי. הפסקתי לדון איתו בזה.

אני חושבת שבכי זה שחרור. אתה יכול לבכות רק כשאתה מרגיש בטוח.

אחרי שחזרנו לארץ, לא התעניינתי יותר בשואה באותה מידה. לא התעניינתי כמעט בכלל יותר. בערך חודש אחר כך היה מפגש סיכום של המשלחת. כולם דיברו על הבנות חדשות. מבחינתי הכל היה אותו דבר, אז שתקתי.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

* כשחזרנו לארץ ירד גשם. וזו רק עוד הוכחה לכך שחוק מרפי כן פועל כשכן מאמינים בו.

** כשאני אהיה גדולה אני אלמד למצוא את הכתבות האלה ב-ynet. לעת עתה פשוט תשתמשו בזיכרון שלכם. אני יודעת, זה קשה.