הקשר בין שני חלקי הפוסט הוא כמו הקשר בין היום בבוקר והיום בערב.

חלק א' – יום הזכרון

היֹה היה פעם נער צעיר בשם רון אדלר. רון היה בחור רגיש וחכם, והתחיל לכתוב שירים בגיל 17 וחצי, אחרי שחזר מביקור בפריז. הנה שיר שלו, קצת קשה לעיכול, שהצלחתי להבין רק פעם אחת:

ימים מרים

מרים מלענה ארסית

הפכו מתוקים לפתע, כה מתוקים.

שובת הלב

יבשו עיניים נפוחות

ושינים לבנות ונקיות הופיעו

כניצני השקדיה

ביום זכרון הקרמטוריום..

חיוכים, חיוכים

כמו אבק ברחובות.

   התבין?

(רון אדלר, מתוך הספר "בשם כל הכאבים")

וזה שיר שהזדהיתי איתו רק אחרי המשלחת לפולין, כשנמאס, כשהכל הוקהה.

השירים שלו שונים ומגוונים, חלקם מלאי זעם כלפי העולם והאל, חלקם עדינים מאוד, על אהבה, ובכולם יש איזו רגישות וראייה מופלאה לסובבים אותו. כשרון אמיתי.

רון אדלר התגייס לצבא, היה בסיירת צנחנים. הוא התאבד בגיל 19.

רון אדלר למד בבית הספר שלי, למרות שמת עוד לפני שנולדתי. כל שנה, בטקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, קוראים את שמו. מכל השמות הרבים שם, זה היחיד שאני זוכרת, היחיד שמדבר אלי. למרות שהגבורה שלו היא גבורה אחרת.

השנה לא הייתי שם, נשארתי בתל אביב, בלי הטקס שהתרגלתי אליו. כל שנה יש שם פחות ופחות אנשים מהשכבה שלי, וגם ככה ברובם אני לא מתעניינת, ואלו שכן – אני פוגשת גם בלי קשר.

חלק ב' – יום העצמאות

לפני כמה שנים, באירוע מקסים שלא הצלחתי לשחזר מאז, השתתפתי בקרבות פטישי פלסטיק. אני + ידיד שהיה ילדותי מספיק קנינו פטיש, מהגדולים האלה שדגל ישראל מצוייר עליהם, והסתובבנו לנו באיזור הבידורי של העיר. התחלנו מלחבוט קלות בראשיהם של העוברים ושבים. העניין פותח בהדרגה והרי המסקנות:

1. לעולם אל תרביץ עם פטיש פלסטיק לילד שיש לו ספריי קצף ביד.

2. השתדל תמיד להכות במי שפטיש פלסטיק לו בידו, שכן הוא יכול להחזיר, וכמאמר הפסוק: "הקם להרביצך בפטיש פלסטיק, השכם להכותו".

3. קרבות פטישי פלסטיק זה נורא כיף.

4. אנשים נחמדים ישתעשעו מהעניין (ולעתים אף יבקשו הדרן), פלצנים יתעצבנו ואף יצעקו. זבש"ם.

5. יהיו מי שילינו אף כי פטיש פלסטיק בידיהם. יש להסב בעדינות את תשומת ליבם לעובדה שבאפשרותם להחזיר, בדרך כלל זה עובד.

ולסיכום: מי ש(במקרה) לא מגיע ליומולדת של pearly, מוזמן לנסות פטישים ולדווח.

יום עצמאות שמח, ולתפארת מדינת ישראל.