האמת, זה התחיל מהפוסט הקודם שלו, שגרם לי לחשוב האם אין שום תוכן לחיי פרט לדייטים מוזרים, שהרי רק על זה אני מספרת בבלוג שלי. שיטוט אקראי בבלוגי העלה שאולי יש עוד דבר או שניים בחיי, כמו ביצות (כן אוטומי, נכנעתי) הפתעה, פגישות מוזרות של מועדוני שרוטים, ומסיבות יומולדת מבולגנות. אני נורא נהנית מהחיים שלי, שלא תבינו לא טוב, אבל אם היה צריך לעשות מהם סרט, או לכתוב עליהם משהו מייצג, האם היה לו תוכן בכלל? ואם כן, איזה תוכן הייתי רוצה שזה יהיה? הכי טוב לחיות חיים מאושרים ומשעממים, חבר קבוע שכיף איתו*, בית קבוע, עבודה קבועה, אתגרים מקצועיים. לא משהו ששווה לכתוב עליו. על פניו. לא מבחינה עלילתית. ברם, וקשה לי להחליט האם אלו נסיבות חיי הטרגיות** או אופיי התוסס, שמונעים ממני להיות שם עדיין, ועודי בגילי המופלג (ראה צד שמאל למעלה) מהדסת לי בין 2 ערים, חיפוש עבודה, חיפוש תואר, וחיפוש משמעות לחיים (תודה לאל שקרם לשיער כבר יש לי).

היום קראתי לי להנאתי את פוסטו המצויין של pinxasa (בעיקר החצי השני), על בלוגרים ומה הם חושבים לעצמם בכלל. התחלתי לשאול את עצמי שאלות קיומיות נוקבות, כגון, למה פתחתי בלוג? באיזו מידה אני כנה כאן? מה אני מסננת? איך מכניסים ארבעה פילים לפולקסווגן? וכולי.

או אז חשבתי על בלוג שמתאר את החיים האמיתיים, כפי שהם. זה יכול להיות משהו כזה:

היום נסעתי באוטובוס דן עד הרכבת וחשבתי על פוסט שמתאר את החיים האמיתיים. לאוטובוס עלתה בחורה, סידרה את התיק שלה והתיישבה. חשבתי האם היא חומר מתאים לפוסט והחלטתי שלא. חשבתי גם כמה נפלא שעלות נסיעה היא 5 ₪ ולא 5.40 כמו בחיפה, כי זה יותר נוח למצוא רק מטבע אחד ולא להסתבך עם העודף. תהיתי האם ההפגנה הקטנה שראיתי בדרך, של משפחה מגוש קטיף ליד איזו קלפי של מתפקדי הליכוד, היא חומר מתאים לפוסט או לא. החלטתי שלא. הגעתי בדיוק בזמן לרכבת, היא כבר עמדה בתחנה, מצאתי בה מקום לשבת והצלחתי לישון בדרך. אושר קטן.

אבל אני מסננת הרבה יותר מזה את מה שקורה לי. על הלימודים אני בקושי מספרת, ועל בעלת הבית שלי בכלל לא. הערתי שהיה לי דייט כושל אבל לא הסברתי מי, מה, למה וכמה, רק שכיביתי את הפלאפון. והיו גם פגישות אחרות לגמרי שלא הזכרתי אפילו ברמז. שיחות שלי עם אנשים, שיכולות להיות יפהפיות, אני מסננת לפעמים כדי שלא יזהו אותם. או סתם כי אין לי חשק לכתוב. למשל, אתמול דיברתי עם אביב בטלפון. היה משעשע, כרגיל. הוא היה מדוכדך וציני ואני הייתי סתם צינית. כרגיל. אבל אם, נניח, היה אפשר לקחת את השיחה הזו, והיה לה איזשהו המשך, משהו מעניין, טיול משותף על גגות הטכניון*** או לפחות הפרחת עשן מלווה בשירי שכרות סקוטיים בפאב אירי, עם ניחוח פילוסופי, כשבסוף הערב הוא מתוודה באוזני שהוא בהריון אבל לא יודע ממי... או לפחות משהו שאפשר לספר אותו כך שישמע כזה. כן. סיפורים חתוכים, מוצאים מהקשרם, הם הרבה יותר מעניינים. ולאדם בכלל, ובלוגר בפרט, היות משעמם הוא חסרון גדול.

ההיבט הפילוסופי

החיים כפי שהם, אגב, או העולם כפי שהוא, היו מהנושאים שקאנט דיבר עליהם.**** אני לא ברת סמכא בנושא, ובכל זאת אעוות את טענותיו לצרכי עד כמה שאפשר. קאנט טען שאיננו יכולים לומר דבר על העולם כפי שהוא, על הדברים פר סה, אלא רק כפי שאנו תופסים אותם. אם מרחיבים את הטענה, ניתן לומר שכל מה שיש הוא רק אוסף נקודות השקפה סובייקטיביות, המון דרכים לספר את הסיפור. אנחנו מספרים את הסיפור כפי שאנחנו תופסים אותו, או אפילו בגירסא טובה יותר. אנחנו עושים לעצמנו תעמולה בפני חברים ומשפחה, שלא לדבר על הבוס בעבודה. בבלוג יש לנו אפילו יותר חופש, כי אנחנו יכולים להסתיר דברים כליל. אבל זה רק שכלול של מנגנון קיים, בו אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו בדרך בה נאהב אותו, או לפחות נסבול אותו.

ניטשה אמר, ***** "את זאת עשיתי, אומר זכרוני. את זאת לא יכולתי לעשות! אומרת גאוותי. ולא תעתר. עדי נכנע הזכרון." ואכן, כעבור זמן מספיק אנחנו מדחיקים כל מה שאנו לא אוהבים בעברנו, שוכחים ומשכתבים.

לסיכום:

1. pinxasa כתב יופי של פוסט, למרות שהוא אגו מניאק ושואף תהילה.

2. אני מסננת את חיי חופשי ואין לראות בבלוג זה או בחלקים ממנו משום מסמך אובייקטיבי או הודאה בקיומם או באי קיומם של מצבים שונים בחיי.

3. ניטשה אחלה גבר וקאנט גם.

4. ארבעה, שניים מלפנים ושניים מאחור.

----------------------------------------------------------------------------------------------------

* בעל? עדיף ללכת לאט לאט. כבר שנים שאין לי חבר, מקסימום אני יוצאת עם מישהו לתקופה ממושכת.

** נו, אתם יודעים, היתה לי ילדות קשה נורא, וגם זרקו אותי לפעמים.

*** דווקא כזה עשיתי מתישהו לאחרונה. גם אני נונקונפורמיסטית כמו כולם.

**** ככל הנראה ב"ביקורת התבונה הטהורה".

***** מעבר לטוב ולרוע, בחלק "פתגמים ופרפראות ביניים".