| 5/2004
מתי מאוחר מדי
בזמן האחרון אני יוצאת רק עם אנשים דפוקים, מוזרים, לא מתַקשרים, חיים בבועה. אני יוצאת רק עם הסטריאוטיפ של המדען שחי בעולם משל עצמו. בהתחלה אני אומרת לעצמי שזה לא כל כך נורא, שזה לא באמת משהו כל כך חריף, שזה מינורי, שאפשר להסתדר עם זה. שזה מה שאני רוצה. שהגיע הזמן שאני אתן צ'אנס למישהו.
אבל למה לשקר לעצמי. בשביל מה זה טוב. הרי כל דקה עם הבחור, אני יכולה פשוט לראות את זה. ואני יודעת שזה לא משהו קטן, שאפשר להתעלם ממנו, זה משהו ענק ובסיסי שדפוק, פשוט דפוק, שלא ברור שהוא בר תיקון, ושאני לא רוצה להכנס לזה בשום מקרה. וגם לא יכולה. שהתיק הזה גדול עלי. אין לי באמת בחירה אם להשאר שם או לא.
כשהייתי בת 16, היה לי ידיד שהיה קצת דיכאוני. נקרא לו כרמי. בחור שמנמן, חנון, די חסר בטחון, אחד כזה שאף פעם לא היתה לו חברה ואפשר היה לומר את זה רק מלראות אותו. בכל זאת, הוא היה גם אינטיליגנטי במידה סבירה ועם כמה תחומי עניין שאפשר לדבר עליהם. יום אחד הוא סיפר לי שהוא ניסה להתאבד. דיברתי איתו לא מעט מאז, בתקווה שהוא יצא מזה. הוא, בתגובה, התאהב בי. טוב, הייתי בת 16, מה הבנתי מהחיים שלי. לא ידעתי מה לעשות עם זה. לא רציתי אותו, לא היה בו שום דבר מושך. הוא כתב עלי שירים. שירים! הם היו מזעזעים למדי. לילך, חברה טובה כבר אז, אמרה לי, תארי לך שהוא היה כותב עלייך שירים טובים, זה היה עוד יותר גרוע. וזו אכן נחמה מסויימת. כרמי היה מדוכא הרבה זמן. הוא החל אט אט להראות סימנים של יציאה מהדיכאון, של גידול בטחון עצמי ואופי, היתה לו חברה, גם אם היא היתה לא מושכת במיוחד ומתוסבכת, אבל הכל היה לאט לאט, הדכאון עדיין שלט. והוא עדיין היה מאוהב בי. גם כשהוא כבר הכחיש. בסוף ניתקתי את הקשר, כמה שנים אחר כך, כשהיינו בצבא. לא התקשרתי, לא החזרתי טלפונים, הייתי אדישה אליו ולא פיתחתי שיחה כשהוא התקשר. כאילו אני לא שם.
אחר כך היתה לו חברה אחרת, נורמלית, יפה, אינטיליגנטית, מתקשרת. הרבה חברים סביבו. חזרנו לדבר לפעמים, גם הוא למד בטכניון. אבל הפעם, הוא דאג לא להתקרב יותר מדי, נזהר ממני. אין אמון. אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור. יום אחד, במין רגע כזה, מתוך דחף, התקשרתי אליו ואמרתי לו למה הפסקתי לדבר איתו אז. אמרתי שאני מתנצלת, שאני יודעת שזה יכול להיות מאוד פוגע. הסברתי את הצד שלי. הוא היה קצת בשוק, אמר שהוא בטוח שעכשיו עוד נדבר, אבל אני שתקתי כי ידעתי שכבר אין שם קשר, וגם אין בסיס לזה. אני פשוט הורדתי אבן מהלב. לא הרגשתי יותר לא בנוח איתו, לא הרגשתי שאני חייבת לו משהו, שהייתי רעה מדי.
כרמי היום הוא אדם נורמלי לגמרי. יש המון אנשים כמוהו, שהיו להם בעיות כמתבגרים, אבל כמבוגרים הם התגברו עליהן, למדו לתקשר עם הסביבה, לפתח קשרים עם בחורות ולרדוף אחרי מין, אלכוהול, כסף וסמים, כמו כולם. מדבר כזה נשארים משקעים, אבל אחרי כמה שנים של נורמליות, הם הרבה פחות מפריעים. בגיל 16 או 18 האדם פתוח להשתנות, הוא מתגבש. כולם מתגבשים. בגיל יותר מבוגר, זה נעשה יותר ויותר קשה. מי שחי בבועה, בגיל 25, בגיל 30, כבר הרבה יותר קשה לו לצאת ממנה. האנשים סביבו כבר מזמן בשלב אחר בחייהם, מנוסים בפוליטיקות קטנות, במערכות יחסים, במניפולציות. מתחתנים, מביאים ילדים. הפערים שיש לסגור הם הרבה יותר גדולים. אני לא רוצה אחד כזה, לא מתַקשר. אני לא יכולה להסתדר עם זה. אני לא צריכה את המוזרות הזו. אני רוצה משהו נורמלי. מערכת יחסים נורמלית, עם בנאדם נורמלי. ואני יכולה, אני בנויה לזה. אני אכתוב את זה שוב: אני בנויה לקשר.* אני אולי שרוטה ומוזרה אבל לא עד כדי כך. הבועה שלי, ולכל אחד יש בועה, היא אותה בועה שכולם חיים בה, פחות או יותר. אני כמו כולם.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
* שנים של הכחשה ירדו לטמיון באבחת מקלדת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
