אתמול הייתי בפגישה של מועדון השרוטים הטכניוני. כולם חזרו מחו"ל, חוץ ממני, שלא הייתי שם, בגלל עופר*. עופר דווקא הביא הישגים. הייתי אומרת שאני שמחה בשבילו, אבל לא יפה לשקר. לא מחאתי כפיים כי לכל דבר יש גבול. בועז אמר שהוא הביא לי משהו, מתנת יומולדת. באיחור קל של חודשיים. מלונדון. מה, ועכשיו אתה בטח תרצה שגם אני אביא לך מתנה, צחקתי. תשכח מזה, אני אפילו לא יודעת מתי היומולדת שלך. בועז קיבל את זה ברוח טובה, הוא עדיין בהיי מהנסיעה. הפגישה עברה בכיף, עופר נתן לי מחמאה על מקצועיות, שאכן הגיעה לי, בלי שום קשר עברה לי מחשבה בראש להשלים איתו. אבל היא יצאה משם. בועז והצ'יף החליפו חוויות על פריטים נשכחים ברחבי בריטניה, שדות תעופה, טיסות, הופעות, והצ'יף סיפר לי על עקרונות קניבליזם מוסרי. השתעשעתי.

אחר כך נסעתי לאביב, סתם כי הוא היה קצת מדוכא, ומזמן לא ראיתי אותו.** לא ממש הודעתי לו שאני באה, לא התחשק לי. חשבתי לקפוץ בדרך לווק בכרמל כי לא אכלתי הרבה בצהריים, אבל ויתרתי. היה קצת יותר מבולגן מבדרך כלל, והוא הודה שאכן, הוא מסדר קצת לכבודי. אביב אמר שרזיתי אפילו יותר, ושזה מפחיד. ניסיתי לדבר איתו. זה התחיל מנסיון לתת לו מחמאה (הוא ביקש), שבמהלכו הוא הצליח לקטוע אותי כמה פעמים, כמעט ויתרתי. אביב יכול להיות מקסים כשהוא רוצה, אבל לפעמים הוא עושה דברים נורא מרגיזים, בכוונה, רק כדי לראות שאנשים סביבו עדיין מוכנים לסבול אותו. נודניק. מצאתי את עצמי מתארת לו את הדייט האחרון שלי, כולל כל הקטעים הרעים שלו, למרות שאני יודעת שאביב עלול לספר על זה לכל העולם ואשתו, סתם כי זה נראה לו משעשע. אביב שאל אם הוא מעניין, עניתי שכן, והוא אמר שיהיה לי קשה להמנע מזה. אמרתי שהוא טועה. יש רגעים, שאני מרגישה שאני לא ברורה, שאני לא מצליחה להעביר את מה שקורה לי, את התחושות, המחשבות, האירועים. וזה רק מוכיח שוב שגורגיאס צדק, ושזה לא ניתן לקומוניקציה. ואז אמרתי שאני חושבת שגם אני מדוכאת, סתם כי כבר לא היה לי מה לומר. הוא שאל למה. אמרתי שלפעמים אני מגלה את זה רק לפי סימנים חיצוניים, מתנהגת put on a happy face ואז מוצאת את עצמי בוכה משום דבר. אביב אמר, את צריכה בן זוג. רציתי לחנוק אותו, ולכן ישבתי שם ושתקתי. זה כמעט אותו דבר, לא? הוא המשיך לומר שחוץ מהקטע של המין, יש גם את הקטע של התמיכה. יופי, ממש כמו לומר שמה שישראל צריכה זה פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני. טוב שהוא עוזר לי. אביב התחיל לדבר על זה שכשאני אמות מאנורקסיה, הוא רוצה להיות שם ולהחזיק לי את היד, אפילו בקטע הפרוותי בסוף (הוא טוען שהן מגדלות שיער רב על כל הגוף). הסיכוי שאהיה אנורקטית נראה לי נמוך אף יותר מהסיכוי שאתלהב אי פעם מכדורגל, אבל כיוון שכבר הייתי מדוכאת, מלמלתי בשקט שלא אכלתי כבר כמה ימים. שזה אולי לשקר, אבל רק לאביב, זה לא נחשב. אביב הביא תפוח והתחיל לחתוך אותו, כשהוא לוקח לעצמו עמלות כל הזמן, ונהנה מזה. עברנו על כל החברים שלו שמכירים אותי (שלושה), ואביב טען שכולם אמרו שאני רזה מדי. אני שמרתי על דעת מיעוט דמוקרטית בנושא. בהמשך מלמלתי משהו עגום בקשר לכך שאולי באמת כדאי שאהיה אנורקטית, כל מה שצריך זה להפסיק לאכול, זה לא כזה קשה. אביב השקרן הבטיח לבקר אותי בבית חולים, אמרתי לו שהוא משקר והלכתי לדרכי, בפרצוף מדוכדך כדבעי. אני עדיין שוקלת לשלוח את הג'ינג'י, אם הוא יסכים, לספר לאביב שאשפזו אותי. שיבוא לבקר, נראה אותו.

שמתי פעמי אל הווק במרכז הכרמל וקניתי סנדביץ' בשר איכותי וגדול. הווק פתוח כבר שנים עד 4 בבוקר, אחד היתרונות שלו, חוץ מהאוכל המצויין כמובן. אבל עכשיו, ב-1 בלילה ביום ראשון, שמתי לב שגם הג'חנון שלידו, והטאבון לידו, היו פתוחים. היה ריק למדי, אבל פתוח. חיפה היא לא מקום כזה רע. אני אוהבת את העיר הזו. הרהרתי לי הרהורים נוגים על כמה זו היתה טעות לבקר את אביב, ואכלתי לאיטי. העוף בדבש שלהם זה הדבר האמיתי.

היום פגשתי על הדשא את אדריאן, שרוט בזכות, שגם הוא חזר מאנגליה אבל לא בא אתמול לפגישה, ואז גם בועז הגיע. בשלב מסויים, אחרי שהם דיברו על איזה כיף היה, ועל התמונות, פשוט אמרתי שלום והלכתי, בפתאומיות. כמה אפשר, כמה אפשר להעמיד פנים שזה לא מזיז לי. אדריאן צעק אחרי, ביי אליס, הסתכלתי לאחור וראיתי את שניהם, מחייכים, עושים לי שלום, כאלה מתוקים. עשיתי להם שלום חזרה, וחייכתי, לא יכולתי שלא. אבל כשהסתובבתי משם לא יכולתי לחייך יותר.

לפחות עכשיו אני מבינה מה הפריע לי אתמול. זה לא היה רק אביב. הרבה מהחברים הטובים שלי, הם מהמועדון, והיו שם, ונהנו. הרבה אחרים, פשוט לא מבינים על מה אני מדברת, כי הם מחוץ לעניין. גם כאן אני יודעת שלא הסברתי, כשסוף סוף יש תקציב, אחרי תקופה ארוכה שלא היה, כשכל הותיקים נוסעים חוץ ממני, ואני הקמתי את המקום הזה, מאפס. לשמוע שאלות של אנשים כמעט זרים, את גם נוסעת? למה לא? לשמוע את הסיפורים, את ההתלהבות, את הכיף. ולשתוק.

* שימות בתאונת חץ וקשת אכזרית במהרה בימינו. אבל אני מוכנה להתפשר על מוות בגיל צעיר מבעיות בלב.

** חוץ מזה, ניסיתי להתקשר לאיזה דייט תיאורטי קודם, והוא היה לא זמין. ;-)