אני מתעוררת, משו כמו 7 וחצי. מדדה לי אל השירותים, רק אני והנייר טואלט. עדיין בשרוול שלי, שפיג'מה זה כבוד שאני מוכנה לתת לו. אחרי שאני מצחצחת שיניים במים מינרליים (לכל אחד מותר לפתח את האובססיות שלו, זו שלי) אני חוזרת לחדר ועושה שעה מדיטציה. אחר כך יוצאת החוצה לארוחת בוקר ומשם, לחוף.

אין יותר מדי אנשים בחוף שלנו, ועכשיו העונה. אני פורשת את השל שלי על החוף ליד אנג'י, זורקת עליו הכל ונכנסת למים.

אני לא יודעת לשחות. ז'תומרת אני יודעת, ואפילו בכמה סגנונות, אני פשוט לא אוהבת מדי לשחות, אם עושים את זה ברצינות זה נורא מעייף. אני מעדיפה לצוף, או מקסימום לשחות גב. חוץ מהעניין הקטן הזה שאני לא רואה לאן אני הולכת, זו אחלה דרך להגיע ממקום למקום. אבל אני נורא אוהבת לשחק בגלים.

הים שלנו לא עמוק. ז'תומרת הוא עמוק, אבל צריך ללכת הרבה הרבה בגובה נורא נוח כדי להגיע למקום שלא עומדים בו. לפעמים אני טורחת. אבל כשצפים זה לא באמת משנה.

אחר כך אני יוצאת החוצה, זורקת את עצמי על השל ונותנת לשמש לייבש אותי. אני מדברת עם אנג'י מדי פעם. אחר כך כריס מגיע, וג'ו כפרה. כריס היה פעם מתנדב בקיבוץ, אולי שמעתם עליו, אופס, שכחתי ת'שם. ג'ו כפרה גר בתל אביב בניינטיז. כריס אנגלי. ג'ו סוג של. אתמול בערב הם דיברו על מקומות בתל אביב בניינטיז ואני נקרעתי מצחוק.

כריס אף פעם לא מוריד את החולצה שלו, רק כשהוא נכנס למים. הוא לא אוהב להשתזף, או משהו. ג'ו אומר לי שתיכף אני אחזור לארץ ואז יהיה חורף. אני לא אוכל ללכת עם חצאיות לפחות 4 חודשים, ועד אז השיזוף ידהה. אני בוכה לו שיהיה לי קר ולמה אני עוזבת. אל תבלבל לי את המוח, הוא אומר (במבטא סקוטי קל), בארץ לא קר בחורף, יש לכם שמש. גו דו וינטר אין סקוטלנד.

הגברים בחוף מסתובבים עם חצאיות מעטפת. הן עולות 70 רופי בשוק (10 רופי = 1 שקל), וכשמורידים אותן הן לונגי לשכב עליו. יש גם איזה טריק להפוך לונגי לשמלה מעל הביקיני אבל אני עצלנית מכדי לנסות. רק ג'ו כפרה לא הולך עם חצאית וגם קילט לא היתה לו אף פעם. אני ואנג'י מנסות לשכנע אותו אבל הוא מאצ'ו ג'יימס-בונדי מדי בשביל זה.

כשחם מדי כולם פורשים אבל אני נשארת כי לתפוס שיזוף זו מטרה נעלה ולא עשיתי את זה אף פעם. חוצמזה, כל אחד צריך להגזים עם משהו, וכיוון שאני מאוזנת מדי בכל נושא אחר, לפחות זה.

בערב אנחנו שותים, או מעשנים, או שניהם. אני אוכלת טוב, יותר מדי טוב, יותר מדי אוכל. אחרי האוכל אני חייבת לנוח ובשביל זה אלוהים בראה את הערסל. בערסל אפשר להתנודד ולקרוא, במיוחד אם נכנסתי לספר שהתחלתי בחוף. אפשר גם סתם להתנדנד. אין דרך טובה יותר לנצל את הזמן מאשר לבזבז אותו.

יש רוח קלה. אחד העובדים של הגסטהאוס, האנומן, עובר ומשפשף את זרועותיו כדי להתחמם. קר, הוא אומר לי. מה קר, אני אומרת, זה לא קר, גו דו וינטר אין סקוטלנד!

טיילתי 8 חודשים. הייתי ב-5 מדינות, מתוכן ב-3 טיילתי די ברצינות, 1 ראיתי קצת ולאחת התייחסתי כאל מעבר יבשתי מעיק בין 2 מהאחרות, עם פלא עולם מטמטם באמצע.

בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה של טיול, את הקטע הזה של הודו, וגם, רציתי להתבטל בלי לחוש אשמה. התבטלתי. אחרי שבועיים-שלושה מיציתי, פתחתי את הלונלי פלנט והתחלתי לחרוש את הארץ היפה והמטורפת ההיא, בחיפוש השגור אחרי אותנטיות, שמצליח לעתים קרובות למדי. עשיתי עוד סדנת ויפסנה (כי כבר יש לי זמן אז למה לא?), טיילתי עם אנשים חלק מהזמן ולבד חלק מהזמן, בלי שום תוכנית (למרות שתמיד יש תוכנית, גם כשנדמה שאין), והיה מוי כיף. עד שמיציתי קצת. זה התחיל מזה שלא הדליק אותי לסוע לכפרים מבודדים באמצע שום מקום שאין מה לעשות בהם, המשיך בחוסר חשק לעשות דברים גיקיים מסורתיים כמו מוזיאונים, התדרדר לבחילה ממקדשים, ולכן מצאתי את עצמי עושה כלום על החוף, ובורחת משם לארץ בכרטיס שהוזמן עוד לפני שהגעתי לשם, כדי שלא ימאס לי גם זה. שישאר טעם של עוד.

לאור נסיוני הרב, ולנוחיות המטיילות והמטיילים, חשבתי לכתוב מילון שימושי קצר, על משמעותם של משפטים שונים בשפות שונות:

לַפָּנים - (ישראלית) - אני בן/ת 22, עשיתי צבא, השתחררתי, עבדתי בעבודה דבילית ונסעתי עם החברים שלי להודו כדי לעשן סמים. אין לי אישיות עצמאית ואין לי שום דבר מעניין להגיד. יש לי אוצר מלים דו-מילתי. אם את לא זורמת איתי אז תזרמי הלאה.

לזרום - שם פעולה היכול לשמש לתיאור כל פעולה שהיא, בכלל, באופן אקראי.

איי לאב יו - (וייטנמית) - יש לך ציפורניים יפות, רוצה להזדיין?

איי לאב יו - (הינדי) - יש לך אנרגיות יפות, רוצה להזדיין?

איי לאב יו - (אמריקאית) - אני שיכור נורא.

אני עדיין מרגישה בטיול. הסתובבתי בשלוש מהערים הגדולות בארץ, בישלתי לעצמי אוכל כדי לפצות על חודשים של אי-בישול, ישבתי במסעדות (אין לי כסף לזה, אבל אני עוד בשאנטי ולא מצליחה להיות מוטרדת), ונתתי לשיזוף שלי לדהות. כדי להלחם בגורל, ובהקנטות של ג'ו, לבשתי את החצאית הקצרה ביותר של תות ויצאתי לפתיחה של איזה פאב תל אביבי פלצני בנמל, כזה שאין בו שום דבר רע במיוחד וגם לא שום יחוד, הוא קצת גדול מדי ולא אישי. ישבתי על הבר ואף אחד לא ראה את הרגליים שלי. הרגשתי שזה מיותר לאללה וחשבתי שהייתי צריכה להיות באחת משתי ההופעות של הג'ירפות בערב. חוץ מזה שהתאכזבתי נורא שאני מתלבשת כמו שפנפנה של פלייבוי ואף אחד לא שואל אותי, כמה. אבל אין מה לצפות ליותר מדי מיום שישי, במיוחד בתל אביב. מזל שהחברה היתה טובה.

עוד מעט אני אאלץ לחזור לחיים נורמליים, לחפש עבודה*, דירה, לכתוב בלוג, לבכות בו שקשה לי, ואם הדברים יתדרדרו באמת, גם לצאת לדייטים. (אלוהים היקרה, נכון שכתבתי לך בפתק ששמתי בכותל שאצלי הכל בסדר? אפשר להחליף? אז אנא, שמרי עלי מן הדייטים! אני שונאת את זה! לא התגעגעתי בכלל!) יהיה כיף.

ציטוט השבוע:

שמת לב שיש לך עגיל בגבה?

(אחשלי2)

* אם אתם רוצים להציע לי עבודה בתכנות: אל.