לפעמים מגיע תסכול קטן כזה, אני מסתכלת בעצמי ולא ברור לי מה אני עושה כאן, של מי החיים האלו לעזאזל, איך הגעתי הנה. לא מזמן, בדרך לאיזה טיול, שאלתי את הג'ינג'י, תגיד, לאן נעלמו 4 שנים מחיי? אני לא יודע, אמר הג'ינג'י, לא תחום האחריות שלי. אמרתי, אני יודעת עכשיו הרבה פחות מתמטיקה והרבה פחות פיזיקה מלפני כמה שנים. אולי היתה נקודת ביניים שבה ידעתי לפתור אינטגרלים, אבל גם זה עבר. אז מה כן, הוא שאל. אהמ, חשבתי בקול רם, חיי המין שלי השתפרו בטירוף. נו, אז מה את רוצה, לא היה שווה 4 שנים? האמת, הוא צודק. ככה זה עם הג'ינג'י.

אבל לא תמיד זה כל כך פשוט. אתמול בערב, למשל, היה יום קצת שונה. היה לי רצון עז לזרוק את עצמי מאיזשהו גג, שזה לכשעצמו מוזר, גגות זה לעצלנים, תמיד טענתי שאני אעדיף צוק. ובכלל, כבר לפני שנים הבנתי שאני אוהבת מדי לחיות, וגם כשמגיע הדכדוך הזה, הכאב הזה, גם ברגעים שהוא הכי עמוק לי בגרון ומקיף אותי מכל עבר, גם כשאין לאן לברוח ממנו, עדיין יש בי חלק קטן, קטנטן, פצפון, שיושב שם בשקט וצופה בי ומחכה שזה יעבור. כי הוא יודע שזה יעבור, והוא מתכוון להמשיך לחיות, אין לו שום כוונה להרוג את עצמו או אותי. הוא מפהק לו פיהוק משועמם, עוד מתוסבכת שיש לה הכל בחיים מדברת שוב שטויות, די תפסיקי עם זה כבר, את צריכה ללמוד, יש לך בחן מחר בבוקר.

נורא רציתי חיבוק, רק חיבוק, מישהו שיגיד לי שהכל בסדר, ולא אמא. זו דרישה מוגזמת? התקשרתי לחברים שלי. כל אחד היה במקום אחר, כמה מהם ישבו וחרשו בטכניון, כמה אחרים היו בתל אביב או בדרך לתל אביב (בועז, למשל, היה האדם הכי מאושר שדיברתי איתו אתמול. הוא היה באוטו בדרך להופעה יחד עם חברה שלו. אנשים מאושרים זה איכסה. הם לא מבינים שום דבר). בסוף, אחרי שניסיתי 9 אנשים שונים, התיאשתי. נורא מסיח את הדעת לדבר עם כל העולם. לא היתה ברירה אז התישבתי ללמוד לבחן. זה רק מוכיח שוב שאסור לצפות מהסביבה ליותר מדי, צריך להסתדר לבד.

קורס בביולוגיה, אני בכלל לא באה להרצאות, רק צילמתי חומר. הסתכלתי עליו לראשונה אתמול. אחריות, השקעה, זו אני. התרכזתי בקריאה. היה לי מעניין. באמת מעניין. הבנתי את החומר, ככה סתם, בלי להתאמץ. להיפך, קראתי ברפרוף כדי להספיק הכל. הפרדוקס של קריאה מהירה כנראה עובד, ומבינים יותר. הרגשתי שאני מספיקה דברים, יעילה. הרגשתי טוב עם עצמי. שמתי לב לחיצים לוגיים קטנים שטענו את הטענה הבאה:

אליס לומדת/ משקיעה -> אליס יודעת את החומר -> אליס מצליחה בלימודים -> אליס חשה תחושת סיפוק.

אבל גם בשלבי הביניים, רק כשישבתי ולמדתי, הרגשתי טוב עם עצמי. כמו בסמסטר שעבר, כשקברתי את עצמי מתחת לסלע ולמדתי, מתוך דוקטרינה שאמרה כך: אין עולם, יש רק תואר. טוב, ומועדון שרוטים והצגה כל שבוע. מסיבות בתל אביב אחת לחודש. ומאהב סודי. אבל זהו, באמת. כשנגמר הסמסטר די נגמר לי הכוח גם, נמאס. שוב לא משקיעה, רוב הזמן. אבל כשאין לי ברירה, מדהים עד כמה זה ממלא אותי באנרגיות. מי צריך חברים, כשיש בחן בביולוגיה, אני שואלת. עזבו אתכם מאלכוהול, עזבו אתכם מגראס חוקי, עזבו פרוזאק. פשוט שבו תלמדו, זה ממסטל.

היום, כמו שאפשר להבין, הכל שב לקדמותו. אין זכר לסערה של אתמול. השמיים כחולים, הציפורים מצייצות, הציניות שלי מתפקדת כרגיל. את הרגשות השליליים אינני יכולה לתאר כהלכה, הם לא חלק ממני, אני בכלל לא תופסת אותם כרגע. דיכאון? אני? תעשו לי טובה.

(14.5)