| 1/2007
כולם יודעים שווסאבי מצויין לסינוסים
תגיד, אתה מפגר?! צרחתי בנשיות על המלצר שלקח בפעם השניה את המנות שלנו מן השולחן שלנו והלאה. ידידי הטוב שנהנה מחברתי התרבותית באותם רגעים, ציין שהתנהגותי שונה במעט מן ההתנהגות של בנדוד שלו, שמשך חודש אחרי שחזר מהודו רק המהם. (נדמלי שהמונח העברי הוא, "שאנטי"). כן, אני לא חושבת שאני דולפין, עניתי.
הוא שאל מה אני מספרת, וכמו תמיד נתקעתי למשמע השאלה ולא סיפרתי כלום. המהמתי משו על זה שההודים הם חסרי טאקט לחלוטין, וגם אינם מבינים עידון מה הוא. למשל, נניח תאמרי להם, כבר יש לי כזה, הם יאמרו, תקני עוד אחד. אני לא צריכה, אז מתנה לאחותך, אבל אין לי, אז לאח שלך, זה לבנות, אז לחברה שלו. אין לי מקום בתיק, תעשי חבילה ותשלחי הביתה. זה מכוער ואני לא מוכנה לקחת את זה גם בחינם, והם עוזבים אותי בשקט.
כשנחתתי בבנגקוק זה היה הלם די גדול, העידון הזה של התאילנדים. הם מבינים דקויות. (ההלם נגרם גם מדברים אחרים, כמו העובדה שהמכוניות לא נראות כמו מזכרות מהסבנטיז שעומדות להתפרק כל שניה, והמונח חיי לילה לא נשמע כמו מד"ב, אבל זה נושא אחר). אחרי חודשיים וחצי באיזור ההוא חוסר הטאקט שלי נעלם יחד עם העמידות לחריף והייתי צריכה לעבוד עליו קשה מחדש, ועכשיו, ממש כמו השיזוף שלי, גם הוא דוהה. (אני הולכת להתלונן על זה כל פוסט, כי זה העניין המרכזי בחיי כרגע.)
השבוע שחלף עלי היה טפשי למדי. התגברתי על הסילבסטר, אבל לא על השוק שבלחזות בקופסת גפרורים מעוצבת ב-600$ במרכז העיר (המזגן לא עובד, הוא רק עושה רעש, ובלבית לא מוכן לתקן אותו. תקנה תנור סלילים, יא מעבול. לא, זה לא מסתדר לי עם העיצוב). אחרי כן הגעתי, מסיבות עצובות למדי, לחיפה, ונתקעתי בבית הורי. אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי, וזו אחת הסיבות המרכזיות שאני לא גרה איתה באותה עיר. תוך יומיים קיבלתי נזלת ומרוב שיעמום, ומחסור בבאפי, עבודה וכד' החלטתי להפוך אותה למחלת צינון. משך יומיים לא עשיתי הרבה חוץ מלישון, ובלילה, כיוון שהיה משעמם, ישנתי גם. אמא שלי שאלה מה שלומי ואם אני רוצה תה/ אוכל/ ויטמין C/ נוסידקס בתדירות של אחת לשתי דקות, ולמזלה הייתי ישנונית מכדי להשליך לכיוונה חפצים חדים (ובכלל אין לי כאלה ליד המיטה). לישון משך יומיים זה משעמם נורא וגם מתחילה ההרגשה המוזרה שכשאני סוף סוף קמה זה גורם לי להרגיש טוב יותר (מה שמאוד לא טבעי בחורף כשברירה אחת היא פוך, והאופציה השניה היא לנכוח בארוחה משפחתית, וכמו בכל משפחה טובה, היא מכילה אוכל טוב ומריבות טובות). אז בסוף החלטתי שנמאס לי, ולקחתי תרופת-סאונה, עם בונוס של ג'קוזי באמצע, כדי שלא אסבול יותר מדי. אחר כך יצאתי עם חברים לסושי, כי כולם יודעים שווסאבי מצויין לסינוסים, וגם סאקה חם. (בעקבות התקרית החלטתי להסיר את החרם שהטלתי על הפרנג'ליקו, בשנת 2002, נדמלי).
עכשיו אני בהתאוששות מול ווילו אהובתי בעיר הקודש ת"א.
בקרוב אני צפוייה להעלם קלות מהבלוגים, אבל כולם כבר רגילים לזה, אז.
ציטוט השבוע:
"יכולתי להביא אותך למסיבה, אבל הדרך היחידה לעשות את זה היתה לשתף אותך באורגיה שבמהלכה יצליפו בך, ולא ידעתי אם את רוצה."
"ולא שאלת?!" (עברית: חתיכת שקרן.)
תודות
על הפרו :-)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
