בסוף איזו סדנת ויפאסאנה שעשיתי, בחורה אחת אמרה שהיא מרגישה יותר גרוע מלפני הקורס. שקרה לה משו לפני שנתיים, היא התגברה עליו, ועכשיו זה שוב עלה. עמדנו שם כמה בנות בפוזת אנחנו-לא-מכירות-אבל-עשינו-ויפאסאנה-ביחד-ולא-דיברנו-תשעה-ימים-אז-עכשיו-בואו-נפתח-באמת (פוזה בה פעם אחרי פעם אני שומעת זרים מוחלטים, ובעיקר זרות מוחלטות, מספרות לי את סיפור חייהן כולל הקטעים הלא-נעימים שאנשים תמיד מצנזרים בהיכרות, זה יותר טוב מבלוגים העניין הזה, תאמינו לי), קשקשנו קצת, ואז אמרתי משו כמו, אולי זה עלה כי את יכולה להתמודד עם זה. וואלה, היא אמרה (רק באנגלית כי היא היתה בכלל הודית), נראה לי שזה נכון, מוצא חן בעיני הרעיון.

נורא שמחתי שיכולתי לעזור אבל לשניה לא התכוונתי שזה יקרה גם לי!

עם העובדה שהיתה לי ילדות מחורבנת, ואז ילדות מחורבנת, דה סיקוול, חשבתי שהתמודדתי כבר מזמן, הסקתי מסקנות, בניתי מודל חדש ומשופר של עצמי, אינדקסתי, תייקתי, זרקתי לארכיון-שלא-קוראים-בו-לעולם של הדחקה, ועברתי הלאה, לגוד לייף.

ואז אני באה בסבבה שלי לעשות את סדנת ויפאסאנה מספר 31415 שאמורה לתת לי את האנרגיות הדרושות להתמודד עם הטראומה של החזרה לארץ והעובדה שאין לי חיים, דירה, עבודה, חברים* וכו', ודווקא אז היא מחליטה למחזר את עצמה מהאייטיז ואחר כך גם מהניינטיז. ולהציג לי פלאשבקים רעים ועוד יותר רעים וגם הרבה יותר מדי טובים. ולגרום לי לבכות בלי הפסקה. ציטוט משיחת יום עשר [שזה היום הראשון בויפסנה בו מותר לדבר]: "אף פעם לא ראיתי מישהו בוכה כל כך הרבה בסדנה." גמני לא. בחיים לא היתה לי סדנה קשה יותר.

מה שכן, היה לי הכי קשה להתמודד עם המחסור בכאב. ז'תומרת, אני עושה מדיטציה ונורא רע לי, ואני בוכה וכו', גואנקה, המורה, והמדריכה המותק של הקורס אומרים לי אניצ'ה, זה יעבור, זה יצא החוצה, תהיי חזקה ואחר כך תשתחררי מזה ותרגישי הרבה יותר טוב, אני חושבת לעצמי אלוהים (אני לא חושבת שאני אלוהים, זו סתם צורת ביטוי), גם אם אני אעשה עוד עשר סדנאות ויפסנה הילדות שלי עדיין תהיה שם, ועדיין תהיה מחורבנת, ועדיין תכאב, מה הטעם. ואז חשבתי, כססססססססס, כבר עברתי את זה פעם אחת, וזה לקח כמה שנים, מה קרה שכמה ימים ישברו אותי? וזה עבר. ואז בא עוד אחד (יומיים פלוס מינוס של באסה עם בכי וכל זה). וגם זה עבר. ואז היה פחות כואב. הרבה פחות. ופתאום הכל היה בסדר. ואיך יכול להיות הכל בסדר איתי אחרי כל זה? מרגיש ריק.

ביום עשר היה לי חיוך ענק מרוח על הפרצוף, והוא לא ירד משם.

מאז יש לי פה ושם פלאשבקים מהילדות אבל זה הולך ופוחת, וגם האפאטיה לעולם שיש לי תמיד אחרי סדנאות מתחילה להתיישר. לאט לאט.

עשיתי ראיון עבודה אחד, בהייטק, לאיזו משרה חלקית לא-תכנותית מדי שהיתה אמורה להיות קצת מעניינת, וכששמעתי את המילה RF רציתי לברוח. אז נכון, המראיין שנא אותי מהשניה שלא זכרתי כמו שצריך מה זו התמרת פוריה (אני נשבעת שהיה לי פעם תשעים בקורס ההוא. היה קורס שלם ואני לא זוכרת מה זה באמת), ואני בטוחה למדי שלא בא לי להזכר. אז מה אם המילה RF עושה לי צמרמורת, אמרתי לאחשלי שנתן לי טרמפ, יש אנשים שפונקציית סינוס עושה להם צמרמורת, זה עדיף לא? זה לא אותו דבר, הוא העיר בחוסר טאקט במקום לתמוך בי, RF זה גלי רדיו והם סוג של תרכובת של כאלה? תמיד היתה לו נטייה קטנונית להטפל לפרטים. הוא העתיק אותה ממני, כי זה מה שאחים קטנים עושים.

חוצמזה, ונכון שזה לא קשור, רציתי להגיד משו על הנאום של קצב, כי ראיתי אותו אתמול בלילה, בגרסה המלאה שטרם נערכה, ונחרדתי. אני לא רוצה להכנס בכלל לשאלת האשמה שלו (שפת גוף של אדם שממצמץ המון בעיניים ומנופף בידיים [בחצי הראשון, אח"כ הוא היה פחות גרוע] שמסתדרת מצויין עם טקטיקת כולם-אשמים-אני-לא, וצעקות, נראית כמו התנהגות של ערס בפאניקה מדברת בעד עצמה אבל זו לא ראייה). אני מדברת על חוסר היכולת שלו לשאת נאום. ז'תומרת, אתה נשיא, יש לך המון כסף, עורכי הדין הממולחים והיקרים ביותר של החלאות של המדינה, אתה יכול למצוא מישהו שיכתוב לך נאומים טובים יותר. למשל, כל הקטע בו אתה מזכיר בפירוט אילו האשמות היו לא' לגביך, בפרשת החנינות ועוד כמה בונוסים? קוראים לזה לחזור על הטיעונים של היריב, and it's a big no-no. תודה שהזכרת לנו, קצב, כי כולם באמת שכחו בינתיים את החלק ההוא של ההאשמות, ואולי לא בצדק. גם הטיעון לגבי עשרות נשים שעבדו תחתיך ולא אמרו למשטרה שהטרדת אותן מינית, נשמע לי קצת לקוי לוגית. גם אותי, קצב, לא הטרדת מינית - אני אמורה להגיד תודה? למחוא לך כפיים?

הדבר היחיד שעשית, משך כל הנאום, היה פאתוס. ופאתוס מוקצן, אפילו לא ממש טוב רטורית. אם אתה רוצה להשיג משהו עם נאומים, אתה צריך אסטרטגיה ברורה יותר, או אסטרטגיה בכלל. אתה חייב לפנות גם לאנשים שיש להם משהו בין האוזניים ורוצים הסברים עם איזשהו הגיון.

אבל למה אני מבזבזת שטח רשת יקר, הרי מראש לא ציפיתי ממך להרבה. מי יתן והנשיא הבא שלנו, ידע לשאת נאומים קצרים יותר. ולשמור את הידיים שלו לעצמו.

משו קטן על הבלוג. נורא מוזר לי לכתוב שוב על החיים שלי ברשת. נהייתי סגורה ועצמאית, זה קטע כזה של טיול. אני גם, משום מה, לא כזו מכורה (ז'תומרת, גם כאן אני לא מדברת עם אף אחד לאחרונה). אולי זה יעבור. מתישו.

* יש לי חברים, יש לי המון חברים, אני פשוט לא מדברת איתם יותר מדי. נדמלי שזה קשור לעובדה שחוץ מלהורים, לא התקשרתי לאף אחד כבר שנים, ורוב הקשר שלי לעולם התבטא במיילים. אני מרגישה קרובה לאנשים שהיו אונליין במסנג'ר לעתים קרובות, או שענו לי במשפט אחד מדי פעם. וזה בסדר, אני לא צריכה חברים, יש לי באפי.