(זהירות, פוסט ארוך)

הווה

שבוע שעבר. מפגש מבוא של איזו קבוצת מודעות. במסגרת הפרוייקט "אליס מחפשת מוזרים" אני תמיד מסתקרנת מדברים כאלה. באתי. ערב. מישהי שדיברה איתי בטלפון ישבה בכניסה ורשמה את השמות של כולם. ישבנו באיזו דירה, בסלון, המון כריות, ושתקנו. מתישהו התחילה הנחיה למדיטציה, הקשבתי, ניסיתי לעקוב אחרי ההוראות, להתרכז בהווה, כאן ועכשיו, קולות בחוץ, תחושות. זה היה קצת א-מורפי כזה. לא משנה, היה בסדר, כל מיני תחושות בגוף, בעיקר כאב לי הראש והצואר, והייתי קצת מצוננת. קיבלתי את הכאב וחשתי אותו. חוץ מזה רצו לי בראש קצת מחשבות, חלק מהזמן, וכיוון שהגעתי מאוד עייפה, גם כמעט נרדמתי לקראת הסוף. לא היה לי שעון, כך שאני לא יודעת כמה זמן נמשך החלק הזה, אבל לדעתי זה היה בערך חצי שעה, ובודאי לא יותר משעה אחת.

אחר כך פקחנו עיניים. חבורה של זרים. אמורים לדבר על מה שעברנו. שתיקה, אחרי מדיטציות והרפיות תמיד יש כזו. מישהו פתח את הפה ואמר כל מיני דברים על אנרגיות, והמנחה דיברה איתו, שאלה עוד ועוד שאלות, בקול שקט כזה. היא הזכירה לי את היועצת מהחטיבה, היא היתה מורה שלנו, גם היא דיברה בכזה קול, שקט מדי, והיתה לה אותה תספורת. לא סבלתי אותה. גם את המנחה לא אהבתי, משהו בהתעקשות שלה למשוך את השיחה שידר לי חוסר בטחון, פחד מהשקט. אחת הבחורות שישבו במעגל החזיקה מחברת ורשמה. מה היא רושמת, חשבתי, בטח את מה שאומרים, אבל למה, חשבתי לעצמי, היה לי טבעי לשאול את זה, אבל לא חשבתי שזה רעיון טוב. אז שתקתי.

כולם עשו כמוני ושתקו, אחרי שגוועה השיחה עם הבחור הראשון. בחורה צעירה שישבה לידו דיברה. אמרה שזה מוזר, ההתרכזות בהווה, כמו כשהיינו ילדים. אמרה שבאמת באו לה כל מיני דברים מהילדות, חלקם גם קשים. היא היתה ממש מתוקה, נעימה כזו. לבי יצא אליה. היא גם הדהימה אותי, ביכולת שלה להתרכז כל כך בפעם הראשונה, לחדור עמוק במחשבות עד לילדות, לא להתפס לפני השטח כמוני. המנחה דיברה איתה, גם כאן היא האריכה בשיחה, ללא כל מטרה מוגדרת. היא נהנתה לדבר, לא קלטה את הקטע על הזכרונות הקשים אלא רק את עניין הילדות, ובסוף גם השיחה הזו גוועה.

שוב שקט. הרבה שקט. מבוכה.

"מה את רושמת?" אופס, לא התאפקתי. הבחורה שרשמה ענתה שהיא רושמת פרוטוקול. "למה?" היא התקשתה להתמודד איתי. המנחה פנתה אלי, חלילה ששיחה תתנהל בלעדיה, ואמרה שהם מתעדים את הפגישות, פנימית, לשימושם, למשל אם מישהו מהקבוצה רוצה לראות בעתיד איך היה בפגישות הראשונות. אבל למה, הקשיתי, אם המטרה של המדיטציה היא ללמוד להתרכז בהווה, אז למה לחזור ולחפור בעבר? המנחה אמרה שיש לה גם יומנים בהם היא מתעדת לעצמה את מה שעובר עליה. "זה לא אותו דבר, זה ממלא איזשהו צורך פסיכולוגי של התמודדות עם חוויות, אבל כאן, לכתוב מראש פרוטוקול כדי שאולי אחר כך תרצה לעבור עליו." "אז בעצם, השאלה שלך היא איך החיפוש בהסטוריה מסתדר עם התרכזות בחיים בהווה, זאת השאלה?" "בערך." היא הביטה בי בציפיה, וחזרה על אותו דבר במלים אחרות. "נניח," חזרתי גם אני. היא שוב הסתכלה בי, זזתי לי קצת בכרית, ועניתי בכנות, כי מה לעשות שמדיטציה מוציאה ממני הרבה כנות, "זאת לא ממש היתה שאלה, למרות שכן, זה מעניין ואני אשמח לשמוע מה שבטח יש לך לומר על זה, אבל אני לא ממש שאלתי. אני הערתי הערה, וזה היה ביקורתי ולא נחמד במיוחד, את לא חייבת להפוך את זה לנחמד." אמרתי את כל זה בנעימה ידידותית, וכנה, והיה אפילו איזה צחוק בחלק מהקטעים בקהל. סוף סוף משהו מאחד את הקבוצה, קורה משהו מעניין, נשבר הקרח.

תשובה לא קיבלתי, מה שכן אישה אחת אמרה לי שאני צריכה לחשוב עם עצמי למה זה מפריע לי שרושמים, והבחורה מהטלפון שאלה על החוויה שלי במדיטציה. עניתי לאישה שאני יודעת שזה מפריע לי, בין השאר בגלל התחושה שעוקבים אחרי, ואפשר גם לחפור עם זה יותר עמוק (או בתרגום חופשי: אל תתנשאי, זה שאני מעבירה ביקורת לא אומר שאני לא מודעת לעצמי), ואז סיפרתי על המדיטציה שלי קצת. הבחורה מהטלפון אפילו אמרה לי משהו שאני יכולה לקחת איתי הלאה.

משך שאר הערב בעיקר שתקתי, במיוחד כששמעתי צרור נפלא של דעות וניתוחים לגבי, כגון: המנחה אמרה שהייתי מאוד שונה כשדיברתי פתאום על המדיטציה, שהשאלה הזו הוציאה ממני משהו אחר, קודם התרכזתי נורא ברישום וזה הפריע לי. מישהו אחר אמר שאני לא מתחברת לכתיבה, ולכן לא מבינה את זה. האישה גם אמרה עלי משהו, שכחתי מה. על עצמה היא לא דיברה בכלל. המנחה אמרה שגם דווקא כשאנחנו מגיעים למקום כזה, ובאים במטרה להפתח ולקבל, פתאום אנחנו מחפשים את העולם הרגיל שלנו, מנסים להביא הנה את הבחוץ, מתרכזים בחיצוני ולא בפנימי, ביקורתיים. וכולי וכולי.

ישבתי שם וחשבתי, אני ביקורתית, כזאת אני באמת, אם אני לא יכולה לבטא את האני האמיתי שלי כאן בכנות, אם אני צריכה להחביא את עצמי ולשחק משחקים, אין בזה טעם. עדיף לעשות ויפסנה לבד בבית, או ללכת לקבוצה בה רק עושים מדיטציה, ולא מדברים על זה. דיבור כפוי הוא מיותר. המקום הזה לא יעזור לי לגדול.

היו עוד כמה אנשים שם, חלקם ממש מעניינים ושלווים, שהערכתי. וגם את הבחורה מהטלפון. במקום כזה יש אולי עירוב מוזר של אנשים מאוד אמיתיים, שחודרים עמוק, לאנשים מלאי פוזה שאוהבים להרגיש שגם הם מודעים וגם הם מחפשים את עצמם. נשארתי בנימוס עד הסוף, והלכתי הביתה.

בערך שבוע אחר כך, מעבדת חוויות מזכרוני בשביל הכיף, עוקבת אחרי זרים שלא מודעים לכך, כתבתי את גירסתי הלא-פרוטוקולית, הסובייקטיבית בבלוג שלי.

בבית חיכתה לי מסיבת סושי נפלאה לרגל עזיבתה של שותפה לדירה לחו"ל. נמשך עד מאוחר בלילה, והייתי חייבת לישון קצת לקראת יום המחר.

עתיד

למחרת, אחרי סידור מינימלי של הבלגן במטבח, נסעתי שוב לאוניברסיטה לחפש לי מנחה. מראש היו לי כמה שמות מרכזיים. הסתובבתי בין הקומות. אחר כך באתי לבקר את גילי, שנמצאת באותו בניין. טוב שמכירים מישהו שכבר בתוך המערכת, שיודע דברים, זה עוזר נורא. כל היום עבר במין קצב אוטומטי כזה, לילות מעוטי שינה הופכים אותי לקצת אדישה, במובנים שלעתים הם טובים. לא הרגשתי ולו שביב של לחץ בגלל שאלות כמו "מה יחשבו עלי", "האם אצליח", ממש כפי שערב קודם אותם דברים ממש לא הטרידו אותי, וגם מה שנאמר עלי הותיר אותי אדישה, לא פגועה.

אחרי כמה נסיונות כלליים, לא מחייבים, שהניבו בעיקר אי-מיילים שצריך לשלוח, הגעתי למנחה שהתעניינה באמת ברקע שלי. היא נראתה מאוד נחמדה ואינטיליגנטית. דיברנו כמעט שעה, סיפרתי קצת על עצמי, מה למדתי, מה אני רוצה, והיא סיפרה לי על המעבדה, על כמה מהבעיות שהם עוסקים בהן (נורא מעניין), על סטודנטים אחרים. הגענו גם לדבר על עניינים טכניים של התואר, השלמות, אופציות. בקיצור, התרשמות חיובית הדדית. הנושא כמעט סגור, וכנראה שאני אלך לשם.

עבר

יצאתי החוצה, והלכתי לכיוון המעלית. בדרך, באחד החדרים, עמד זאב. זאב, קראתי לו, דריכות קטנה לחזות בתגובה שלו. בכל זאת, לאחרונה שמעתי ממנו שאני כלבה והוא לא רוצה לדבר איתי. מצד שני, זה היה מזמן. זאב הסתובב אלי, חייך בידידותיות, "הי אליס! מה המצב?" והדריכות נעלמה. "מה את עושה כאן?""מחפשת מנחה." "חכי רגע."

זאב הקדיש לי הפסקת סיגריה מורחבת. (ואו, איזה כבוד). הוא עבר לעשן וינסטון. לא הצלחתי להחליט אם הוא מגדל שוב זקן או פשוט התעצל להתגלח זמן רב מדי. דיברנו סתם, בעיקר על התואר. שלי. שאלתי מה שלומו. "נפלא, נפלא" הוא אמר. שתיקה. "אז, את באה לכאן?" ספק שאלה, ספק השלמה עם המצב. "כנראה." דיברנו עוד קצת, הוא הציע עוד מעבדה, ולקשר אותי למישהו משם. אחר כך הוא עשה פרצוף של צריך ללכת, הרי עברו כבר עשר דקות, אמר משהו נימוסי כללי כמו, אם את צריכה ממני עוד משהו אז, והכיר לי את הבחור המדובר. זה גרר שיחה עם עוד 2 אנשים, נחמדים ואינטיליגנטים, ולא הרבה יותר.

עיקר הרושם שהמפגש הזה עם זאב הותיר בי הוא העדר רושם. כמו כשאתה פוגש בחבר ילדות קרוב שלא ראית שנים ומגלה שאין לכם יותר דבר במשותף. בכל זאת, הייתי מעדיפה שזאב יהיה בקומה אחרת. רק שיש כמה דברים שקצת יותר חשובים לי מזה.

חוצמזה

אחר כך היו לי הרבה לימודים, כמה דייטים, מסיבת יומולדת אחת + קניית מתנה + ברכה, מיונים לעבודה, פרזנטציה אחת, כמה אימיילים ו"ריקוד השמחה". מעט זמן. ישראבלוג היה מעט. לאט לאט, אני חוזרת גם הנה. וגם הסיפורים.