לאחרונה יש לי מן דגדוג כזה בקצה האצבע, דגדוג שאומר שבא לי לכתוב פוסט. בסדר, אני אומרת לו, אבל על מה? הרי אין שום דבר חדש. בטח שיש, הוא אומר לי, כל המעבר דירה שלך, למשל. לא נהנית כשכל יום היא נהייתה קצת יותר ראויה למגורי אדם (מים, מקרר, אינטרנט)? לא נהנית כשהטכנאי מזגנים הציע לארגן לך משו לעשן, לא כי את ישראלית, אלא כי היית בהודו? עזוב, אני אומרת לו, לדגדוג, זה טפשי. אני רק אכתוב "סמים" בבלוג וזה יהפוך את זה למעניין?

אם אני מחפשת מעניין אפשר "אתה יושב בקצה המיטה ומגלגל ג'ויינט בשיא הטבעיות, ואני מביטה בך ומקנאה. עם הזמן רק נדמלי שאני יודעת איך לעשות את זה פחות ופחות, וזה שאתה מצליח מחרמן אותי. אני שולחת יד למכנסיים שלך ואתה מחייך, מסלק אותה ואומר לי "אל תפריעי" בקול מצווה."

אבל אם עד עכשיו לא המצאתי, אני כבר לא אתחיל. חוצמזה, גם זה לא באמת מעניין. לא אותי.

אולי זה הרגע לדחוף את המאתיים אלף שלי, שהייתי מקימה איתם חברה שעושה לומדות. אבל יותר סביר שלא הייתי מקימה שום דבר, אלא קונה בית. מדי פעם יש לי רעיון אדיר לסטארט אפ ואפס רצון להקים אותו. אולי אני לא מספיק גרידי, אבל אולי זו עצלות גרידא.

לדעתי ויפסנה שוב הרגה לי את החשק לכתוב. חזרתי לפני 3 שבועות אז רשמית אני עדיין באפטר שוק. פלאשבקים מהילדות כבר לא חוזרים לי כל שתי דקות ואני מצליחה לתפקד בחברת בני אדם ולהראות נורמלית (יחסית לעצמי) אבל משהו מבפנים אדיש כזה, עושה אותי אפאטית למה שקורה איתי, הופך את הכתיבה לחסרת טעם. לא הייתי ממשיכה למדוט אם זה לא היה הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה.

נדמלי שהגעתי לנקודה בחיים שלא דמיינתי אף פעם ואני מנסה לא לחשוב על זה, כדי שאולי בלי להרגיש זה יעבוד, כמו כשלא מסתכלים על הקומקום ואז הוא רותח.

ונדמלי שאני פוחדת, אבל את זה אני לא מרגישה בכלל. אני רק מנחשת.