שלום לכל הקוראים ושלום מיוחד גם לדודה רגינה.

הדודה רגינה היא, מסתבר, קוראת קבועה ונאמנה של הבלוג שלי. היא עדיין הדודה החביבה עלי, גם מתוך חביבות סתם, וגם מתוך מחסור באופציות שפויות בדעתן שלא מנסות לגרור חצי משפחה לתוך מלחמה אטומית, או סתם להחליט בפולניות שהמיקרוגל דולף בלי שום ראייה נראית לעין. החלטתי לקרוא לה רגינה כי אני מקווה שהשם הגלותי יעצבן אותה.

מעולם לא סיפרתי לדודה רגינה שיש לי בלוג, ומדיון בעניין עם כמה מהילדים שלה לא ברור לי לגמרי איך היא הגיעה אליו, עדיין. אני גם לא יודעת למי עוד היא סיפרה, וכמה זמן היא עוד תתאפק מלספר למי שאסור לספר לו, והייתי שמחה למדי אם היא היתה דוחפת את האף שלה לענייניהם של אנשים שאינם אני. לחילופין, רגינה היקרה, את מוזמנת לפתוח בלוג, לספר בו את רוב סודותיך עלי אדמות (ואלוהים יודעת שיש לך כמה, ואני מתה מסקרנות) ולשלוח לי את הכתובת. אני מבטיחה להיות דיסקרטית.

לחילופין שני, אני תמיד יכולה לרדת מהארץ.

בפעם האחרונה שקראתי את "ארבעה בתים וגעגוע" היה שם קטע שאיננו ספויילר, שמצא חן בעיני באופן מיוחד. זה קטע ממכתב שכותבת איזו דמות בספר ואני אצטט אותו עכשיו בעילגות מהזכרון, כי הספר קבור אי שם בחיפה ואני יושבת כאן (לבד בחושך) וקוראת מחזות וספרים של אנשים אחרים:

"אני רוצה אהבה. יותר מדי זמן נופפתי בפרידה שלי מעדי כמו באיזה פטור. השבועיים האלה עם יאנה הוכיחו לי שאני מסוגל ליותר מאשר פיתוי-נשיקה-זיון-נדבר-מחר-ביי."

וכאן אנחנו מגיעים למתנה שאני הכי רוצה ליומולדת: פטור.

זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד אהבה, אבל נגד לחפש אהבה, ונגד אולי אני אכיר לך איזה דביל שישעמם אותך אבל בחור טוב, יש לי ועוד איך.

(ההיא עם העילום שם, זה לא נגדך, אם היית היחידה לא הייתי טורחת לכתוב על זה פיסקה שלמה).

אתמול הלכתי לי לאחד המקומות האלה של החוזרים-מהודו שפתחו ליד הבית שלי כמה שנים לפני שעברתי אליו. בהודו לא הייתי חולמת לשבת שם כי היה לו תפריט בעברית, כולם שם היו ישראלים וככה לא חווים את הודו האמיתית וגם לא את אירופה. חוצמזה, אף אחד לא עישן. אבל חייבים לעשות פשרות בחיים ולפחות מצאתי שולחן של בני 30 פלוס.

מה שבעצם רציתי לספר לפני שהאוירה גררה אותי לתיאורי נוף, זה איך מצאתי שם ראיות מוצקות לעוד מסיבות שהייתי עלולה ללכת אליהן אם לא היו עלי אילוצים קודמים, מה שמוכיח שוב את טענותי שכולם גונבים לי ימי הולדת. (אה כן, גם היא, פלוס מינוס כמה ימים). ולסיכום, כדאי שאני אלך שוב לתיאטרון, כי מצאתי גם פלייר כזה.

אמא שלי אומרת שהתאריך העברי שלי עבר, ולפי החישובים שלי הייתי באותו זמן אחרי כמה דרינקים וחצי המבורגר, וחוץ מהעובדה שלא שיחקתי סנוקר הערב היה ממש מוצלח. אז לפחות זה.

שיט. אחרי כל מה שכתבתי למעלה, אין מנוס מהכרה, שאני בהיסטריית-יומולדת. אני שונאת שזה קורה. אבל אם כבר, תרשמו לעצמכם, 7 ימים, אנד קאונטינג.

חוצמזה, נדמלי שהבלוג נהיה מגניב מדי. יש לי סלידה עזה מדברים מגניבים. אני חושבת שאלוהים מענישה אותי והופכת אותי לכזאת, וכך גורמת לי לקבל ולהבין את כל האנשים המגניבים שהכרתי ושנאתי רק בגלל זה. מצד שני, אולי סתם לא בא לי לספר כלום. אולי עדיף לא לכתוב פוסטים בכלל, המגניבות חייבת לעבור מתישהו.

ציטוט השבוע:

"זה תירוץ עלוב לתל אביבי, מטרוסקסואל, 'אני גומר מהר אבל הפסיכולוגית שלי אומרת שזה בסדר'."

(תות, מי עוד יכול להגיד דברים כאלה)

פוסט זה נכתב ב- 25.2 וישראבלוג פספס את זה איכשהו