שמתי לב שיש לי רגשות מתחת לפלסטיק. ידעתי שהם שם וגם ידעתי בערך מה הם, הרגשתי חלקים מהם, אבל לא אותם. לא לגמרי. הרגש השולט היתה איזו אדישות שאינה מבחינה בכאב ובעונג ובבלבול ונכונה לכל תרחיש. מקבלת.

אני יודעת למה היתה שם האדישות הזו, הקור הפנימי הזה. אני הזמנתי אותה. זו לא היתה רק אדישות, לפעמים היו מגיעים כל מיני דברים אחרים כמו תובנות, בלי סוף תובנות, רואים רחוק רואים שקוף. הכל היה כל כך ברור פתאום, אני ואחרים, קרובים ורחוקים, העמדות פנים קטנות שמכסות על תסביכים גדולים, כוחניות שמכסה על פחד, יהירות שמכסה על חוסר בטחון, נסיון להתנשא ולפגוע שמכסה על תחושת חוסר ערך עצמי, אגביות מעושה שמחפה על חיבה מוכחשת, התנחמדות שמכסה על שנאה לעולם שמכסה על שנאה עצמית. ואני ראיתי את הכל בפליאה כאילו קיבלתי איזה סופר-פאוור וכל המניעים והאנשים והחיות נראו לי כל כך אחרים.

אני הייתי שונה מעט, לא כמו תמיד.

לא רציתי כלום. לא עשיתי שום דבר עם הידע הזה. היה בי מן אושר פנימי שאינו דואג משום סיבה ואינו מתרגש משום דבר, אושר שקול כזה, ששולט בעצמו, שיכול לעמוד במה שיקרה לי, שלא נכנס ללחץ ואי אפשר לפגוע בו.

אני זוכרת תקופות אחרות. הן היו מזמן. אולי לא כל כך מזמן. אולי השתניתי מאז. אבל מאז שהתחלתי את המדיטציה הזו, הכל היה הרבה יותר קל. ונדמה לי שאני לא יכולה בלי. שאסור לי להפסיק. גם זו התמכרות.

אף פעם לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות. פתאום חשבתי שאולי אני צריכה. רק קצת כימיה ולא צריך להתאמץ ככה. ואפשר לקבל את הפטור הזה מבעיות פנימיות בלי כל העבודה הזו.

לקחתי פעם גלולות משך תקופה די ארוכה וכל האישיות שלי השתנתה לאט לאט. לקח לי זמן להבין את זה. לכי תפרידי את החומרים הכימיים האלה ממאורעות החיים הרגילים. לכי תדעי איך היית בלי זה. לכי תדעי מה זה בדיוק משנה, איפה את נגמרת והגלולה מתחילה.

היום אני לא נוגעת בדברים האלה.

אני לא רואה את עצמי חיה על תרופות.*

אבל מה רע בלתרגל כל יום רק טיפ טיפה מדיטציה, שעוזרת להגיע ליותר איזון נפשי, שליטה עצמית, אהבה עצמית, ויכולת לשמוע את עצמי חושבת? מה רע אם זה מוציא אותי יותר חזקה?

בסדנה האחרונה רציתי ללכת כי זה לא בדיוק אני ולא בדיוק מה שאני מאמינה בו וזה רק חצי. כי מה אני צריכה את כל הבולשיט הזה של לקבל את ההרגשה ולא לשפוט אותה, כשכואב זה רע וכשנעים זה טוב ויש מנגנון אבולוציוני שלם ומוצדק שדואג שנרגיש ככה. ונשארתי. נשארתי מבחירה. נשארתי כי זה עוזר. כי זה הדבר היחיד שעוזר. גם אם הוא לא מושלם.

אבל זו לא הדרך שלי. זה רק משהו שעוזר לי לכוון אותה, כדי לא לטבוע בסערות פנימיות.

ביום חמישי עשיתי הפסקה יזומה של הויפסנה ומאז אני לא מתרגלת. לוקח לזה זמן להשפיע אבל התחלתי להרגיש שוב. לרצות. לכאוב. לפחד. להתבלבל. לבכות.

אני יכולה להתמודד עם זה.

וממילא אין לי ברירה.

התקופה הזו מבלבלת ולכן עכשיו אני אתבלבל. וככה אני רוצה את זה.

כבר יצאתי מתקופות יותר קשות.

אולי אני אחזור לתרגל מתישהו. זה מאוד עוזר לי. אי אפשר להגיד שלא. אני פשוט נזהרת עם המינונים. ואף פעם לא הייתי מאמינה עיוורת. גם לא של גואנקה.

* אין לי שום דבר נגד אנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות, יש לי רושם שבהרבה מקרים זה עוזר. לא כוס הפטל שלי.

עדכונון: חזרתי למדוט. חוץ מעליה בשמחת החיים לא נרשמו תופעות מדאיגות.