שיחה במכונית

לפני כמה ימים הייתי ביומולדת של הג'ינג'י, קומזיץ על חוף הים. אביב דיבר איתי לפני כן פעם-פעמיים לוודא שאני באה. ושאני באה בלי חבר. מוזר. אבל זה אביב, אז למי איכפת. ערב הקומזיץ (שעת התחלה מתוכננת – 22:30), השעה בסביבות 23:30, ניסיתי לתפוס את הדוד יויו* בסלולר אבל הוא היה בממתינה. אז התקשרתי לאביב, אולי הוא לידו וישאל אותו. הוא כמובן היה עדיין בבית ומיד ביקש טרמפ. נו טוב.

אספתי אותו, והוא אפילו היה שם כמעט בזמן. הוא שאל מה שלומי, אז סיפרתי שמצאתי מקום טוב לתואר שני וזה די סגור וניסיתי לתאר את השתלשלות האירועים. זה מה שקיבל כל מי ששאל לשלומי בימים האלה, כי זה עשה אותי נורא מאושרת. אביב מיד התלונן שאני לא שמה לב שהוא מדוכא נורא מרגע שנכנס למכונית ולא אכפת לי ממנו. או בקיצור, לא התעניין בכלל במציאות חיי הנפלאים. אני הערתי הערות ציניות לגביו, כי זה כל מה שאני מצליחה לעשות כשאביב בסביבה. ניסיתי לתקן את הרושם ואמרתי, "זה שאני צינית זה לא בגלל שלא איכפת לי. בעצם, אולי זה כן כי לא אכפת לי" (כנות זה דבר כל כך נורא לפעמים, אבל אין מה לעשות) "את לא שמה לב שאני אפילו לא מחזיר לך? תמיד כשאת מעירה הערות ציניות אני מחזיר לך, ואני לא עושה אפילו את זה כי אני כל כך מדוכא." אביב דווקא נראה לי שנון כתמיד. לא כל כך ידעתי אם באמת צריך להתייחס לזה באופן חריג. אמרתי לו את זה. בינתיים הוא התחיל בהתכתבות sms מסיבית עם צד ג'. התלוננתי שאני לא מקבלת אפילו תשומת לב. נורא כיף לריב איתו, אני אומרת לכם.

אביב רצה שנעשה משהו מוזר, כמו, לא לדבר על הדכאון שלו ו/או על דברים חסרי עניין לציבור כמו התואר שלי, ו/או לריב סתם, לפחות עד סוף הירידה של פרויד. אז מה יכולתי לעשות? נושאי השיחה הצטמצמו. הזכרתי במשפט את שני החברים שלי. "יש לך שני חברים שאת שוכבת איתם, או שני ידידים?" "אביב, זו אני. ידידים יש לי מליון." "אני מבין." שתי דקות אחר כך לתוך השיחה, כשכנראה שוב שעממתי אותו, הוא קטע אותי, "אמרתי לך שאני כותב סיפור על אליס?" "אתה כותב סיפור עלי?" אמרתי בקול הכי ילדותי-מתלהב שהצלחתי לגייס. "לא, לא. ידעתי שזה מה שתחשבי ואני אצטרך להסביר. זה לא עלייך, זה על בחורה שקוראים לה אליס שיש לה שיער שחור והערות שנונות." "היא מתה בסוף?" "איך את שואלת אם היא מתה בסוף אם את רוצה לקרוא את הסיפור?! את רוצה שאני אהרוס לך?" "אני לא אמרתי שאני רוצה לקרוא את הסיפור! אני רוצה לדעת אם היא מתה בסוף!" אביב לפעמים קצת קשה תפיסה. בסוף הוא הודה בחצי פה שבעצם זה סיפור המשך של סיפור שבו, במובן מסויים, כולם מתים בסוף, אז גם כאן זה די ברור מהתחלה. ובמובן מסויים, כן, היא מתה בסוף. עכשיו, לדעתי זה ממש יפה שהוא כותב שוב, כי הסיפור הקודם שאביב כתב היה לפני קצת יותר משנה. ודווקא לא כזה רע. אבל אני לא התאבדותית אז לא סיפרתי לו על הבלוג.** אחר כך, בערך בסוף פרויד, הוא דיבר עם צד ג' כשלא הצליח להתחמק בעזרת sms בלבד. זה היה משהו כמו, "כן, אליס בעיר, אני הולך איתה לפגוש כמה חברים שלה." זה בדיוק הסוג הבלתי נסבל של התנהגות שגם אני קיבלתי כשיצאתי איתו. לא התחשק לי להיות במקומה כרגע. שאלתי אותו על דכאונו, עכשיו כשיצאנו מפרויד, והוא אמר שחלק מהעניין זו היא, שהוא נורא אוהב אותה אבל הם לא כל כך מסתדרים, כי היא בנאדם בוגר ותרבותי והוא לא. והוא מתוסבך עם עצמו. ולא יודע מה הוא רוצה מעצמו. ולכן הוא בורח מדברים וגם ממנה. בא לי להקיא מהתשובות האלו שלו, כי הוא ככה כבר שנים. מתעצל לקחת את עצמו בידיים, ולצאת מזה. שאלתי אותו אם הוא אוהב את עצמו. לא. למה? התשובה ארוכה מדי בשביל עכשיו. אז לצורך העניין, ככה. אביב גם הזכיר שאולי הוא צריך למצוא חברה לא נורמלית שתסתדר עם האי-נורמליות שלו. אמרתי שהיא עלולה להיות מסובכת מדי עם עצמה מכדי להסתדר איתו. בשלב הזה ניסיתי להתרכז בלמצוא את המקום של הקומזיץ, ולא דיברתי עוד הרבה עם אביב עד סוף הערב.

קומזיץ

סיפרתי לאורית על שני החברים שלי, אלעד וינוקא (שאגב בכלל הסתבר שהוא בן 24. לפעמים שווה לשאול. אולי יום אחד אני גם אדע את שם המשפחה שלו). היא אמרה שזה לא נשמע כאילו מישהו מהם באמת מעניין אותי, מה שנכון. אורית אמרה שכל עוד זה לא ברצינות, אז זה בסדר. אבל אם, נניח, שוכבים, אז זו בעיה. כי אפשר להכנס להריון ולא יודעים ממי. האמת, גם שירית אמרה אותו דבר כשסיפרתי לה. אותי זה לא מטריד, כי "לי זה לא יקרה". מה שנורא מוזר לי בקטעים האלה, זה איך כשאני מספרת בכנות מוחלטת לחברים שלי, שהם חנונים טכניוניים תרבותיים ומוסריים, על השקרים הגסים שאני מספרת בשוויון נפש לבחורים***, אף אחד מהם לא קם ואומר: זה דבר רע, את פוגעת בהם ואסור לך לעשות את זה. אנשים מקבלים כל דבר. אדרבא, להיפך, ככל שאני מדברת ביותר בטחון ועושה דברים יותר גרועים, כך התמיכה שאני מקבלת הולכת וגדלה. אולי זה מפני שיש משהו כל כך מרענן בלא ללכת לפי הכללים. כמו שאנשים מעשנים, למרות שהם יודעים שזה רע להם, וכמו שהם שותים ונוהגים, למרות שהם יודעים שזה מסוכן. עד שגם זה הופך לשגרה.

חוץ מחיבוקים גדולים לג'ינג'י, קבלת דיווח על כך שכתבו על ההצגה שלנו באיזה עיתון פנימי שכוח אל, והמון פרצופים חצי מוכרים, לא היו הרבה אירועים ראויים לציון. הרכילויות שלנו נעשות טפשיות, אנחנו מחליפים מידע כזה של מה-אתה-עושה-עכשיו על עבודה, חיפוש עבודה ותואר, צבא לעתודאים. כולם מסתדרים בזוגות. מתברגנים. כל הדברים הגדולים והחשובים האלה שידענו שנעשה כשהיינו ילדים, ועכשיו אנחנו עושים אותם וזה סתם, שגרה. אנחנו נשמעים רוב הזמן ממש כמו שיחות הקוקטייל הטפשיות האלה בכל הסרטים האמריקאיים. וזה בקומזיץ יומולדת של אחד החברים היותר מקוריים שלי. אפילו לא רחצה לילית בים. אבל בעצם זו גם אשמתי. לא התאמצתי לעשות שום דבר עם הערב הזה. השיחות המשעממות שלי הן אשמתי הבלעדית.

שיחות טלפון

למחרת התקשרתי לאביב, כי באמת די התעלמתי ממנו והוא היה בדכאון. או משהו כזה. וגם היה לי אולי מה לומר לו. התחלנו את השיחה סתם, שוב דיברנו על שני החברים שלי, אביב אמר שהם בטח יגלו אחד על השני מתישהו, ושהוא רוצה להיות שם כשזה קורה. "זה לא יקרה." "זה כן, זה תמיד קורה." הוא נשמע נלהב ומלא עניין. "אתה מכיר את זה כשיש לך הרגשה, שמשהו הולך לקרות, ואתה ממש יודע את זה?" "כן." "אז אני ממש יודעת שהם לא יגלו." אביב נכנע והביע את הערצתו אלי. השיחה התגלגלה עוד קצת. ניסיתי להמנע מלומר דווקא את זה, אבל כנות נשפכת ממני כמו תחת השפעת סמי אמת, ואחרי שירדתי עליו קצת אמרתי לו שזה כי אני כועסת עליו. הסברתי לו שוב למה, ועל איך הוא לא היה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותו, ולכן אני לא מאמינה לאף מילה שלו בנוגע ללהחזיק לי את היד כשאני אמות מאנורקסיה. אביב להפתעתי דווקא ענה לעניין. הוא אמר שהחליט באותה תקופה לא לדבר איתי, כי הגיע למסקנה שזה לא עושה לו טוב ולא עושה לי טוב, ואני לא התקשרתי והוא לא התקשר, וחוצמזה חברה שלו אז לא אהבה אותי, ובכלל היא היתה פסיכית ואי אפשר להאשים אותו בדברים שהוא עשה בתקופה ההיא. לא ידעתי ממה להדהם קודם. ולפעמים אני לא יודעת אם להאמין לו בכלל. הצקתי לו קצת, כעסתי, הוא אמר שעכשיו אנחנו כן מדברים. "את יודעת למה?" "אני מניחה שהתקשרתי מתישהו." "שיניתי את דעתי, אני לא חושב שזה עושה לי לא טוב לדבר איתך." חנפן. הוא ממש טוב בזה. הוא המשיך לקשקש קצת בנושא. אחר כך ניסיתי לומר לו משהו עליו ועל חברה שלו, למשל למה הוא לא הזמין אותה לקומזיץ. הוא טען שאין לה את השריטה הנכונה. שהיא נורמלית. שהיא לא כמוני וכמוהו וכמו הג'ינג'י, ולא היתה משתלבת שם. כל הקשר שלהם נשמע לי כמו התעקשות לנסות לגרום למשהו שלא יכול לעבוד לעבוד. לא ברור לי מה שניהם עושים שם. למה הם בכלל לוקחים את זה ברצינות, ואיך אפשר בכלל. למה להשאר בתוך דבר כזה, ועוד לשקר לעצמך שאתה אוהב. אביב סיפר לי שהוא חושב ברצינות לעבור למרכז והוא מחפש שם עבודה עכשיו. עודדתי אותו לבוא. אחר כך שוב ניסיתי לומר לו משהו על חברה שלו, והוא שאל אותי למה אני מנסה להציל את היחסים שלהם. אז שתקתי. אביב חכם, הוא מודע לעצמו, אבל הוא פשוט לא עושה עם זה כלום. כלום. הוא דיבר עוד פעם אחת לפחות על זה שאני לא נורמלית.

אני יודעת שמכל התיאור הזה, עולה באופן עמום שאביב רומז לי כל מיני דברים. וזה נכון, רמזים יש. אבל אין שום כוונות, יש רק אדם שמוכשר בלתקשר עם הסביבה, ובאופן כמעט אוטומטי "בודק את הדופק". כן, הוא מבין "את זה", וזה נדיר למצוא כאלה. הוא יודע את זה ואני יודעת את זה. וזה הופך אותנו לקצת מתאימים. אבל זה לא עבד. ושום דבר לא השתנה מאז. לא לטובה. ומה שיותר גרוע, הוא לא עושה לי את זה יותר. אני באמת לא רוצה. מה שכן, יהיה נחמד אם יהיה לי איזה אקס שיסתובב בעיר. אחד שאפשר גם לדבר איתו.

יום אחר כך התקשרתי אליו שוב. הייתי מדוכאת. הוא שאל למה. לא רציתי לענות על זה. שתקתי קצת ואז דיברתי על דברים שהם ליד, שגם הפריעו לי אבל לא ממש היו הסיבה. אביב היה נחמד ותוך כמה זמן חזרתי להציק לו. זה עבר. הסחת דעת. הבעיה עדיין שם. היא עוד תחזור, רק אין לדעת מתי ובאיזו עוצמה. וגם זה יעבור בסוף. ידעך. כמו הכל. כמו החיים.

ג'אגלינג

בין לבין היה לי דייט, מישהו מחיפה הפעם, היה כיף. מה שכן, יש לו עוד די הרבה זמן לסוף התואר. חוץ מזה, הוא לא מבין "את זה". סתם בחור, די חכם, נראה טוב, זורם, די מעניין, בטוח בעצמו, מתחשב. אבל כבר יכולתי לדעת שמשהו מפריע. כן, אני בררנית, אני נורא בררנית. בינתיים אני לא רואה שום סיבה שלא להמשיך לפגוש אותו, הוא לא פחות טוב משני האחרים. וכן, היתה גם את הסיטואציה המשעשעת בה שלושתם התקשרו ברצף. עדיין שום דבר לא הפריע לי. כאילו אני מנסה לגרור את עצמי לקיצוניות, לאבסורד, כדי להרגיש משהו. אני צריכה קשר, אני צריכה חום, רק קשה לי עם העמדת הפנים הזו של אהבה. וחום אני יכולה לחוש ליותר מאדם אחד. שוב אני מתרחקת מהנורמליות, במקום לחזור לשפיות אני לוקחת אזימוט לכיוון ההפוך. אני יודעת שמה שאני עושה הוא על הגבול. שזה כן פוגע, אם לא עכשיו אז עוד מעט. אבל אני לא מרגישה את זה, רק יודעת בראש. ועדיין אין לי רצון או צורך להפסיק.

סתם הערה

אני מנסה עכשיו לעשות דבר מוזר שכזה, לסגור את התואר הראשון שלי. למרות שלא נשאר לי הרבה, זה כן צריך להעשות וכן גוזל זמן. אז אני פחות כאן, כי כשאני נכנסת לישראבלוג, זה ממכר. קשה לצאת. אני משתדלת להשאר ממוקדת.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------

* קוראי הבלוג הנאמנים זוכרים אולי במעומעם שזהו שמו האמיתי של הג'ינג'י.

** סיפרתי על הבלוג לא מזמן לאלונה וגם לשירית. ובכך שברתי את הנסיון הפטתי שלי לשמור סוד. לא נתתי כתובת או משהו. לאלונה הסברתי מה זה בלוג. שירית, לעומת זאת, סיפרה לי שפתחה אחד בעצמה שבוע קודם, אבל ישרא בדיוק היה לפני המעבר שרת והיו לה המון בעיות גישה. דיברנו על זה שבלוג יכול להיות בשביל הכיף, ושחברים יודעים עליו, או בשביל לשפוך הכל. ושהיא בשביל המטרה השניה. מעניין באמת מה המטרה שלי כאן. בהתחלה ניסיתי להיות מצחיקה. אבל קרה משהו מאז. אני מסתכלת על הפוסטים האחרונים שלי והם תיאור של תמונות מתוך חיי, יותר מכל דבר אחר.

*** זה לא מדוייק. למעשה, לא שיקרתי להם כלל. רק לא סיפרתי להם אחד על השני. הם לא שאלו.