ראשית חוכמה, לדברים החשובים באמת:

אני רוצה שתעזרו לי עם בעיית אגו קטנה. התערבתי שיש לי חננות ממש איכותיים בבלוג ובטוח מישהו פה יודע פרולוג. אם יש פה אחד כזה, קודם כל תגיד כדי שאני אצא צודקת! חוצמזה, אם עד היום חשבתם שזו שפה חסרת שימוש, אתם טועים. אפילו שווה ללמוד אותה בשביל לעזור לאנושות. זה משתלם. בחיי. (ואם אתם מכירים מישהו שיודע פרולוג, אנא הפנו אותו בצינורות המקובלים.)

המודע/ה מנוסח/ת בלשון זכר אך מיועד/ת גם לנקבות.

יומשישי. יושבים כל החבר'ה. השחלה הגבסית מסתכל עלי ואומר, קצה, את צריכה זיון, זה כתוב לך על המצח. שחלה בלוכית אומרת, תראה, תראה - וואי נכון! זה כתוב.

ראיון עבודה א', חור בקצה העיר ב':

אני: שלום, קוראים לי קצה, יש לי תואר בלהיות גאון, עשיתי הכל ואני רוצה להכנס לתחום חדש.

מראיינת: טוב אני רואה שאין לך נסיון שרלוונטי לנו כך שגם אין לי את מי לשאול. אני אספר על התפקיד ואת תגידי אם זה מתאים לך. אני צריכה מישהו שיעשה עבודה מונוטונית עולה שאת over-qualified בשבילה, שתתן לך נסיון שלא רלוונטי לך לכלום. את חושבת שאת יכולה להיות טובה בזה? את חושבת שזה יעניין אותך?

אני: טובה, בטח, מעניין, אולי (אני יכולה לחשוב על כמה עבודות יותר משעממות), תגידי כמה אתם משלמים?

מראיינת: X.

אני, משועשעת: ברוטו?

כשחזרתי הביתה מלאך קטן עזר לי לשפצורים אחרונים ברזומה שלי, והתחלתי לשלוח אותו לעבודות אמיתיות.

אחר כך נכנסתי בטעות לבלוג של ילדה בת 15 שכתבה שאין לה חברים ורציתי לכתוב לה שגם לי זה היה ככה ושזה יעבור אבל אז נזכרתי איך נראים החיים שלי כרגע ולא ידעתי אם זה מעודד.

אחרי סוליטר, סודוקו, תשחץ, עיתון, אינטרנט, הווידג'ט החדש של גוגל (זהירות, ממכר), ספרים, בלוגים, ואחרי שאפילו חזרתי לבשל כסממן של יציאה מהדכדוך, החלטתי שהגיע הזמן גם לחיות.

גררתי שני חברים לצאת באמצע השבוע, קונספט שהשתדלתי להדיר רגלי ממנו עד שנמאס לי. דיברנו על זה יום שלם מראש, ובערב פתאום אף אחד לא ענה לי לסלולר, הייתי לבד וכמעט פרצתי בבכי והלכתי לישון במקום. אבל תות התקשרה להציל אותי אחרי סמס עזוב (מה, את לא רוצה ללכת להופעה? אני אגיע לשם טיפה יותר מאוחר, בואי נקבע) ובבת אחת החלטתי שזה שהאור מסנוור בהתחלה לא אומר שלא צריך לצאת החוצה.

החצי הראשון של הערב היה נורא כיף, במקום קטן וחמוד וחדש (חדש בשבילי, ז'תומרת) מגובה בחרא סאונד ובאוירה שאהבתי. הצלחנו לתת עצות הודו סותרות (כמו, אל תקשיב לאף אחד) ולסדר לעצמנו קשרים פסודו-עסקיים מפוקפקים (אני).

ירידה ממשית בקיבולת האלכוהול שלי נרשמה, אם כי יחסית לבירה אולי זו עליה.

היה כל כך כיף שהנחנו לתות לגרור אותנו לפרק המשך במקום אחר.

בחצי השני של הערב, בחור מהעבר שלי מחליט להגיע דווקא לשם דווקא עכשיו, ואני משום מה נמרחת עליו כמו שאסור לעשות איתו, ואז הוא מזכיר לי בדיוק למה אסור. ואני שואלת את עצמי, אם הוא לא רוצה לנצל אותי כשאני נואשת, בשביל מה הוא טוב?

נואט טו סלף - להקשיב לשחלה הגבסית כשהוא צודק ולא לתת לזה לזלוג.

נואט טו סלף, שתיים - למצוא אקסים שלא חושבים שלהעליב אותי* זה סוג של ספורט אתגרי.

אחר כך כשיצאתי משם התברר שהסלולר שלי נעלם לו עקב תאונת סיגריות אכזרית. עד שנסענו לקחת אותו ועד שהלכתי לישון, היה 5 בבוקר.

היקיצה הטבעית שלי הגיעה ב-8 מהסלולר הלא-אבוד, ולאחריה שעה וחצי של תרגולת פקקים באיילון פלוס חיפוש חניה נמרץ. היקיצה הטבעית השניה היתה ב-13, לשיחת הטלפון המגניבה ביותר בעולם, אבל כיוון שיש לי עקרונות ואני לא נפגשת עם אנשים סתם ככה כשאני על חוסר שינה והנגאובר, דחיתי את זה למחרכך.

ומאז, לא הצלחתי להרדם.

החיים נורא קשים.

* "עלבון" זה אחד הרגשות שמוקצים מחמת מיאוס. שנים חשבתי שזו מניפולציה רגשית זולה, או פוליטית, ע"ע דויד לוי. כמו רגשות אחרים שנחשבים לעתים מיותרים כמו שנאה, כעס וחרטה, גם את העלבון אנשים רבים מדחיקים שהם חווים. אבל כמו שכעס מודחק הוא יותר גרוע ולכן אני מרשה לעצמי לכעוס, כמו שאני מרשה לעצמי להתחרט אבל לא שוקעת בזה, ככה שמתי לב לתחושת העלבון והחלטתי לצרף אותה לרשימת הרגשות שמותר לי להרגיש. נתתי לעצמי 2 נקודות בונוס לסקילז על התפתחות רוחנית והלכתי לנגב טחינה.

ועכשיו אני מעכבת את הפוסט עד אחרי הפגישה ההיא, כי בלוגרית עקרונות אני, ולא מדווחת על מה שעתיד להיות אלא רק על שכבר קרה.

טוב. עכשיו מחרכך.

פגשתי אותו.

קשקשנו איזה שעה והיה נורא כיף.

הוא אמר,

אני יכול לתת לך לעשות משהו ממש מגניב שאת נורא אוהבת וטובה בו ובאופן כללי זו משרת החלומות שלך,

אבל אני יכול לשלם רק (O(X, בינתיים.

אני אמרתי,

הממ.