מתקפת הרמת-אביבניקים

שוב הגעתי לביתם רווי האלכוהול של אורית והג'ינג'י. התירוץ היה יומולדת לאורית. אורית היא תל אביבית במקור. למעשה, גרוע מזה: רמת אביבית. למרות זאת היא בחורה נפלאה וחייכנית, ואני ממש מצליחה לסלוח לה על מוצאה. אתמול היו לזה יתרונות וחסרונות. היתרון, שהיה לי טרמפ הלוך-חזור לחיפה עם חברים מרכזניקים שלה. החסרון, לסוע שעה פלוס בכל כיוון, באוטו עם 3 רמת אביבניקים. כל אחד בפני עצמו הוא אדם סביר ואולי אף נסבל, אבל שלושתם ביחד?! נחמד פעם אחת, חוויה אנתרופולוגית. הם מדברים אחרת, יש להם מבטא כזה מוזר, בגדים אחרים, תרבות שונה. הם פשוט חיים בסרט אחר. מי אמר דעות קדומות ולא קיבל?

אחריות

לאורית יש חבר כבר כמה חודשים. הם הכירו ביומולדת שלי, כי במקרה עלה בדעתי להזמין אותו, והוא בא. משני אנשים שמסתובבים, בלי קשר לכלום, עם חיוך על הפנים, הם הפכו לשניים שמסתובבים ביחד עם חיוך על הפנים. בקומזיץ שתיארתי בפוסט הקודם הם אמרו לי תודה כמה פעמים. זה נראה רציני. בטח יצאו להם ילדים שיסתובבו עם חיוך מרוח על הפרצוף כל היום. יזרעו שמחה ואושר בעולם. פשוט נורא. ולחשוב שכל זה באשמתי. אני לא התכוונתי, באמת שלא!

רמז דק

רוב הערב דיברתי עם כפיר, הוא ילד גאון כזה שעושה עכשיו דוקטורט. אני מכירה אותו כי הוא חבר טוב של בוקי, שותף שלי בפרוייקט וידיד טוב בזכות עצמו. אורית מכירה אותו דרכי ודרך בוקי. הוא לא הכיר שם אף אחד חוץ ממני, ובוקי הבריז. מטבע הדברים, שתיתי קצת, שזה תמיד תירוץ טוב לעשות שטויות. חוץ מזה, גם ככה אני לא ממש מרגישה צורך בתירוצים. אז גררתי את כפיר לחדר השני ודיברתי איתו, חלק מהזמן פשוט הנחתי עליו את רגלי. הוא לא הגיב, לשום כיוון. תוך כדי זה סיפרתי לו שיש לי בלוג באינטרנט. אני לא זוכרת למה, אבל היתה לזה סיבה, זו היתה דוגמא למשהו. עכשיו, אולי הגיע הזמן לשאלון אינטראקטיבי קטן. הקוראים מוזמנים לחוות דעתם. האם כפיר לא הגיב כי:

1. הוא לא רוצה ממני כלום, למרות שאני בחורה ולמרות שאני אליס.

2. הוא בוק.

3. הוא לא היה שיכור מספיק.

4. אני לא הייתי שיכורה/ישירה מספיק.

5. סיפרתי לו 3 ימים קודם שאני יוצאת עכשיו עם 3 אנשים.

6. כל התשובות נכונות.

7. למי אכפת. הוא חיפאי.

זחל מעשן נרגילה

כשהתייאשתי ממנו חזרנו לתקשר עם שאר העולם. הזחל היה שם, אדם נערץ שבנה את הנרגילה המיתולוגית הנפלאה ביותר בתבל. ישבנו ליד נרגילה אחרת, הביתית של אורית ויויו, והצלחתי פה ושם להפריח טבעות. כפיר אמר משהו על הבלוג שלי, או על בלוגים, כמעט הרבצתי לו והבהרתי לו שיש בדיוק 3 אנשים בעולם שיודעים מזה. בוקי יודע? לא. העלנו שאלה מעניינת, האם נרגילה קטנה מעץ, עם פיית עץ קצרה, היא עדיין נרגילה או שמא זהו בנג? תנסו את זה בבית.

חוצמזה עשיתי דברים מוזרים, שאני בדרך כלל לא עושה, כמו: לדבר בשפת הסימנים. לספר סיפורי משפחה מעניינים, למרות שהם סיפורי משפחה. לספר חוויות מהמשלחת לפולין, למרות שאף אחד לא מדבר על זה, זה פאסה. לצטט עובדות שאני יודעת, ובדרך כלל מצנזרת (מה לא עושים כדי לא להחשב סנובית אינטלקטואלית). וזה רק מוכיח שמספיק אלכוהול כן משפיע עלי. יש לי עוד מה ללמוד מהכימיקלים האלה.

התמרחות

לקחתי את הג'ינג'י לשיחת בנות, נמרחנו באחד החדרים בבית. דיווחתי לו בקיצור על הדייטים שלי ואז קשקשתי על מהות הכלום ("אני לא מוכנה לשקר לעצמי בקשר לקשרים שאני נמצאת בהם". אלוהים, איזה משפט פלצני. איך הגעתי הנה בכלל? אלו החיים שלי? אני הפכתי למישהי שמקשקשת על מודעות עצמית? תוך כדי שאני משקרת לאחרים בלי שום נקיפות מצפון? אם מישהו יכול להעיר אותי עכשיו, אני אודה. נו טוב, אני אתמודד עם זה, כנראה שאין ברירה.) היויו מצידו דיבר קצת על עצמו, גם הוא לא אמר משהו שלא דשנו בו כבר מליון פעם בעבר, ניסיתי להגיד לו שוב שילך לעשות ויפסנה, שבועיים מחייך כדי ללמוד להיות מאושר, זה שווה. הוא לא יעשה את זה, רק יסיים את התואר וימשיך לטייל בעולם, לא כי הוא מחפש את עצמו בחוץ, הוא סתם נהנה מזה. וגם זה טוב. הוא רק לא מספיק נהנה לחזור. ממש מפחיד לחשוב לפעמים, כמה רוב האנשים שאני רואה סביבי אומללים תמידית. אני חושבת שניאו היה אחד האנשים הכי מאושרים שהכרתי. לא אדם שרוצה להיות מאושר, או שאומר לעצמו שהוא מאושר. אדם מאושר. שמסתכל סביב ואומר, כמו שבספרים תמיד מסופר על התקופה שלפני המלחמה, ואיך מתגעגעים אליה אחר כך, אני מנסה להנות מזה עכשיו. והוא צודק, אלו החיים הטובים, השנים היפות, גיל צעיר, בריאות ואושר. מעט מאוד דאגות. לי די טוב, למרות שאולי אני מקטרת פה ושם.

אני והג'ינג'י נהננו מההתמרחות שלנו, כמו שרק שני אנשים שאין ביניהם כלום יכולים. אחר כך חזרתי לתל אביב, ושמעתי כל הדרך רכילות רמת אביבית על האנשים מהמסיבה, אנשים שלא מהמסיבה, ותלונות כלליות על המדינה, החיים והעולם.

שיחת סיכום

לפני שעה בערך דיברתי עם בוקי, דנו בתת-תרבות הזו שנקראת רמת אביב, והבנתי סוף סף על מה הוא דיבר תמיד. גם הוא ניצול של השכונה. סיפרתי לו על הקטע עם כפיר. הוא טען שמספיק ברור במקרה שלו, יהיה רק להגיד לו את זה ישירות. אז כפיר, אם טרחת, והצלחת באיזה חיפוש גוגל מושכל למצוא את הבלוג שלי, אני אומרת לך ישירות: כשבחורה נמרחת עליך, תעשה משהו. אל תהיה דביל.