אחרי כמה חודשים של בלוגיות, עלה בדעתי לכתוב פוסט מי-אני, כחלק מנטיה כללית לקונפורמיזם. אולי יום אחד אני אתחיל להמליץ לכם על שירים וללנקק דברים ברי שימוש ברשימות בצד, אבל אל תבנו על זה יותר מדי.

אז – מי אני?

הסטוריה

נולדתי ב-1979 לזוג צעיר. לאבא שלי היה שפם ג'ינג'י. הוא גילח אותו מזמן, אבל לדעתי זה היה נורא יפה. אמא שלי היתה צעירה יותר מגילי היום, עם תואר, עבודה, בעל ובת, אה כן, והיא גם היתה קצינה בצבא. לכל הדעות סיפור הצלחה. אבאל'ה היה באמצע המאסטר שלו, כמדומני, אבל אני לא זוכרת, הייתי קטנה. אותי יותר הטריד שנלך לגן משחקים, נסתובב עד אינסוף בקרוסלה או על הנדנדות. עד בערך גיל 5 זה היה אושר צרוף.

אחר כך הדברים התחילו להסתבך, להיות יותר מורכבים, חברים, לא חברים, מקובלים, לא מקובלים, ילדה חכמה באמצע כיתה ממוצעת, חברים שרק בדיעבד אפשר להבין כמה לא הבינו אותי, וכולי וכולי. נדלג. אין לי כוח לזה.

אה כן. שני אחים קטנים. מסתדרת איתם בדרך כלל. לפעמים אפילו עד מאוד. מטבע הדברים, לא תמיד זה היה ככה. (לפחות על האחים שלי זה חדש, לא?)

היום

מסיימת תואר אחד בטכניון, שהיה תקופה יפהפיה בחיי. נרשמתי לתואר שני באונ' תל אביב. מצאתי לי מקום נחמד לזה.

גרה בתל אביב. כי 25 שנה בחיפה, שאני מאוד אוהבת, זה 25 שנה באותו מקום. לא בריא. תל אביב היא מקום נחמד, ולעתים אף חוויה אנתרופולוגית.

מחפשת עבודה, הכל באיזי. לא לחוצה. יש לי ציונים טובים ונסיון. אה כן, ושכל. כנראה.

הולכת למועדון שרוטים פעם-פעמיים בשבוע. בתיאטרון פעם בשבוע. סמסטר שעבר היתה ההצגה שלי. אושר. הסמסטר הזה עבדנו על אחת אחרת.

אוהבת פאבים. אוהבת לרקוד, אבל לא אוהבת דיסקוטקים בדרך כלל. אוהבת ים.

יוצאת עם בחורים, פה ושם יותר בקביעות, אבל בגדול לא משהו רציני וארוך כרגע.

רוצה לעשות שוב ויפסנה בקיץ. בקיץ הקודם זה היה מדהים ושינה את חיי. (כן אני מדברת על זה הרבה, אז מה.)

כותבת, מעט מדי מחוץ לבלוג.

וגם קוראת מעט מדי לטעמי.

בכלל, הייתי רוצה להקדיש כמה שנים למשהו כמו ספרות, או פילוסופיה, אבל אני איכשהו נשארת במדע והנדסה. אולי זו טעות. אבל יש לחיים גם צדדים פרקטיים. ואני אדם פרקטי.

שומעת מוזיקה לעתים רחוקות מדי. הרגלים גרועים, זה בא מהבית. אבל כמו זיקית, גם את זה אני אשנה בסוף. לאט לאט.

צינית.

מתחכמת.

מתוסבכת קלות.

אוהבת את עצמי.

בטוחה בעצמי, אבל עד גבול מסויים.

יש לי המון חברים, חברות, ותמיד אני פוגשת עוד. פעם הם היו אוסף אקלקטי של אנשים. בינתיים הצלחתי להכיר בין כמה מהם, מדי פעם.

נונקונפורמיסטית כמו כולם.

מצחיקה לפרקים.

מאושרת בדרך כלל.

גבר חלומותי

מישהו שיש בו את המשהו הזה, הגיץ הזה בעיניים, שחי מתוך תשוקה. מישהו שמבין אותי, שיכול להשלים את המשפט שמתאר את הרגשתי. שאפשר לדבר איתו על פילוסופיה, על מתמטיקה, שיודע הרבה, לפעמים יותר ממני, לפעמים פחות. שיש לו כושר ניתוח, שיכול לפתח רעיון, שיש לו רעיונות משל עצמו מדי פעם. שלא לוקח הכל כמובן מאליו. שיתן לי את המרחב שלי, אבל בכל זאת, שיתקשר מדי פעם לדעת מה שלומי. שלא יקח אותי כמובן מאליו. שיאהב אותי. לא שיחבב, לא שיעריך, לא שיהיה לו נוח איתי, לא שיתפשר עלי. שלא יפחד.

נו טוב, אפשר לקשקש על זה שעות, צריך לחתוך לפני שאני מתדרדרת יותר מדי.

בשביל מה בעצם כותבים פוסט מי אני?

אולי בעצם צריך פוסט שמסביר דברים בסיסיים, כמו – מה זה מועדון שרוטים ולמה הוא נקרא ככה, מה עבר עלי בויפסנה, תרשים זרימה של ידידים וחברות, טבלה של בחורים שיצאתי ו/או שכבתי איתם ו/או אני עדיין בקשר איתם.

נו טוב, אז אולי באמת צריך. אולי אני גם אכתוב אחד כזה פעם. כשאני אהיה גדולה.