פעם רציתי לדייק את עצמי במלים. זה היה צורך כזה, לפרוט רגשות ואירועים למשפטים ותיאורים. פעם ידעתי לעשות את זה. יכולתי לכתוב כשרע לי ולהרגיש תוך כדי את כל הכאב מתנקז החוצה ונעלם, עוזב אותי, ובמקומו נוצר משהו. טקסט. מלים. כשהיה קורה לי משהו הרגשתי צורך לכתוב עליו. גם בהתחלה שלי כאן, כשעוד לא הרגשתי צורך לכתוב הכל, הרגשתי שהכל אפשר. שכל החלקים האלה של האישיות שאסור לדבר עליהם, שצריך להסתיר אותם, אפשר לאוורר החוצה בלי חשש. כולם אוהבים את זה, את ההתערטלות הרגשית הזו. אני נזכרת עכשיו בהצגה "ליל העשרים" וגם שם יש אותה, את ההתערטלות. פתאום כולם מדברים על עצמם. על הפחדים והבעיות והמניעים והמחשבות שמאחורי. זה נכתב על קבוצה אמיתית. כי יש בזה משהו מאוד משחרר. ומאוד חזק. ותמיד היה.

"אין לך בעולם דבר חזק יותר מאדם החושף את עצמו", אומר משה בהצגה. זה לא מדוייק, אבל בחיי, יש בזה משהו.

פעם המלים היו זורמות ממני בלי לחשוב. פעם ידעתי להשתמש בהן.

אני לא יודעת לאן זה נעלם. אבל כל פעם שמתחשק לי לכתוב משהו, כל פעם שקורה לי משהו, המלים בוגדות בי. אני לא מצליחה יותר לפרוט את עצמי למלים. לא מצליחה להעביר את החוויה. כמו אילמת.

אולי ככה מרגישים אנשים שלא יודעים לכתוב.

ואולי זה לא רק זה. אני מרגישה רחוקה מכאן עכשיו. מנותקת. ולכן המלים לא באות.

וזה עצוב לי, זה. כמו לאבד חבר קרוב. להתרחק.

נ.ב

מישהו שמע על משהו נורמלי לעשות ביום העצמאות? עיירה קטנה שעוד אפשר לקנות בה פטישים מפלסטיק ולהרביץ איתם לילדים חסרי ישע, כמו באייטיז?

קצה

לבד

בחושך