איך לא זורקים בחור

בערך שבוע אחורה. השעה היתה שלוש ומשהו. אלעד בדיוק הגיע למועדון. אני הייתי כבר אחרי לרקוד, אחרי להרדם בישיבה מעייפות, אחרי לרקוד שוב ולהשתולל חבל-על-הזמן בפרץ אדרנלין מחודש, ואחרי להתיישב שוב לנוח. הוא היה אחרי האוכל. ואחרי שהתחמקתי ממנו כמה ימים. גם עכשיו לא רציתי שהוא יבוא, אבל הוא לא ממש הבין את הרמז שלי. נו טוב. אם אין ברירה אז אין ברירה. דווקא עכשיו, כשפגשתי אותו, הוא נראה טוב והריח טוב. חשבתי אם לדחות את זה קצת.

אני ממש גרועה בדברים האלו. להפרד זה לא כיף אף פעם. אבל יש דרכים יותר ופחות גרועות לעשות את זה. אני שונאת כשמישהו עושה משהו ממש לא לעניין כשהוא נפרד ממני (למרות שאם הוא כבר נפרד ממני, כמה לעניין זה יכול להיות?). לעומת זאת, אני חושבת שאני אפילו יותר גרועה כשאני בתפקיד השני.

הייתי עייפה. אני הולכת לחזור על התירוץ הזה.

התחלתי מלומר לו שקשה לפעמים לנהל איתו שיחה. סתם שיחה. הוא התווכח איתי. הוא ענה, ובאופן אינטליגנטי. ואז הוא הציע שנקפוץ לחבר שלו לעשן משהו. רק אחר כך שאלתי את עצמי, למה לא נדלקו לו כמה נורות אדומות בראש בשלב הזה. חשבתי על זה. סתם לשבת עם כמה אנשים ולעשן, נשמע אפילו נחמד. כן, נלך. אוי, עייפות, מה שהיא עושה. 20 שניות אחר כך איפסתי את עצמי על המציאות, ואמרתי שאני לא מרגישה שזה עובד בינינו. או. הייתי צריכה לומר את זה מהתחלה. אפשר להאשים את העייפות. כבר האשמתי אותה בזה? יופי, אז הנה שוב. הוא התווכח איתי. אני לא מכירה אותו בכלל, אני לא רואה אותו נכון, הוא לא כזה, או לא כל הזמן כזה. בסדר, מה שתגיד. לקח לי לא מעט זמן להפתר ממנו. כשכבר דידתי חזרה פנימה, הוא נגרר אחרי ואמר שאפשר גם עכשיו ללכת לחברים שלו אם בא לי. המשפט הזה הרג אותי לגמרי, מה, לא זרקתי אותך הרגע? לא הבנת? למה אתה נדבק?

בלי שום קשר לשטויות שלו, לדעתי אני צריכה קורס בפרידות. להפסיק להחזיר טלפונים זה לא תמיד מנומס.

איך אומרים את האמת בפרצוף ויוצאים מזה

ינוקא ביקר אצלי. התלוננתי על משהו, חצי בצחוק. הוא ענה משהו. אמרתי בקול מתגרה, טוב, אני אבקש מהחבר השני שלי שיעשה בשבילי את זה. ינוקא הציע לי לבקש גם עוד דברים, ונתן לי חיבוק.

(הנטיה הזאת לבדיחות פנימיות עם עצמי היא לפעמים מפחידה. לפחות יש לי בלוג, אז עוד אנשים יכולים להנות מזה.)

איך מחפשים צרות

מאז שפגשתי שוב את חווה ביומולדת של וומבאט, החלטתי שאנחנו חברות ואפשר להתקשר אליה. דיברנו בטלפון לא מעט. היא התחילה לדבר על בלוגים. נשבעת שזו היתה היא! ואז סיפרתי לה איך סיפרתי לכפיר שיש לי בלוג, ערב קודם, כשהייתי טיפה שיכורה.

היא מצאה אותו די מהר. תמיד ידעתי שזה לא כזה קשה.

אפטר דייט או: אם כבר נזכרתי ביומולדת של וומבאט

טוב, מזמן אבל זה היה משעשע. באותו יום הסתובבתי עם עירית כדי לחפש לו מתנה, והיא סיפרה לי על האפטר-דייט שהיה לה ולוומבאט לילה קודם. לוומבאט היה בליינד-דייט מזעזע, הוא חזר הביתה והחליט שאחרי דייט כזה, חייבים לצאת. אני התלהבתי מ-after-date משך כמה דקות, ואחר כך הלכנו לאיבוד בין חנויות לבגדי גברים. אחר כך כתבתי לו ברכה, ועירית עיצבה אותה. בערב קיבלתי את הדיווחים על הדייט ממקור ראשון, וזה היה אפילו עוד יותר מצחיק. חווה וידיד שלה דיברו בשפת סימנים משל עצמם ממש לידי, תוך כדי צחקוק לפרקים. בקצהו השני של השולחן, ישב בחור חביב למראה והסתכל בעניין לכיוון שלי. לא החלפנו מילה כל הערב. למחרת אמרתי לוומבאט שהוא חמוד. יום אחר כך וומבאט התקשר כדי לשאול אם אפשר לתת לו את הטלפון שלי. טוב לדעת שהוא מקשיב למה שאני אומרת.

איך מחפשים צרות II

עברתי במשרד של כפיר. אמרתי שירדתי עליו בבלוג שלי ואני מקווה שהוא לא נעלב. כמו כן אמרתי שהזכרתי את בוקי בבלוג, והוא בטח יעלב אם ידע שקראתי לו ככה. כלומר אם מישהו יספר לו. למה אני נותנת לך רעיונות. כפיר אמר שבכלל שכח מהעניין ועכשיו הזכרתי לו, אז הוא יחפש.

על שאלה שהיא יותר קיטבג מזו, אני מתקשה לחשוב כרגע.

איך יודעים שאת יוצאת עם בחור מקסים שלא מתאים לך בכלל

כשאתם יושבים עם כמה חברים שלו, והחלק המעניין של השיחה מבחינתך מתנהל עם חבר שלו, על ספר טוב ששניכם קראתם, ומהתגובות של הבחור שלך את מבינה שהוא לא כל כך בעניין של ספרים. כלומר, אולי קצת כן, אבל ממש לא כמוך. ובכלל, מה יש לכם במשותף, מה.

איך מצילים נפש תועה מגורל אכזר

אביב התקשר. שלומו טוב. הוא התחנף והחמיא לי על התא הקולי הפסיכי שלי, ועל האישיות הפסיכית-באופן-לא-דורש-אשפוז שלי בכלליות. הוא שאל מה שלומי ומה עם הגברים בחיי. אמרתי לו שהיו באיזשהו שלב שלושה, ועכשיו הם צומצמו לשניים, אחד בכל עיר. אחר כך סיפרתי לו שכנראה מצאתי עבודה. הוא סיפר לי על הראיונות עבודה שלו, ושהוא רוצה לעבור למרכז. ציין שם של חור-בקצה-העולם-א' בו יש לו עוד ראיון בקרוב. "אבל זה חור!" מחיתי. אביב חשב שזה לא נורא. אחרי שנימוקים הגיוניים לא עזרו, סיפרתי לו את סיפורו העגום של ח'.

סיפורו העגום של ח'

ח' היה סטודנט בטכניון, בפקולטה מדעית, ואפילו לא סיים בממוצע מדהים. הוא חיפש עבודה משך הרבה זמן. היה משבר בהייטק. הוא לא מצא. ואז הוא מצא משהו בחור-בקצה-העולם-ב'. הוא עבר לגור שם. מהעבודה הוא היה די מרוצה. לעומת זאת הוא התלונן שאין שם בכלל אנשים צעירים בגילו, והיה מתקשר לעתים תכופות לבכות על בדידותו. (הייתי מקשיבה בחצי אוזן. פעם הכנתי תרגיל תוך כדי). בחורות הוא לא כל כך פגש, לדעתי היה לו קטע אומלל עם מישהי משעממת, וגם זה מתוך יאוש. סופו שהכיר פקידה בבנק והתחתן איתה.

חזרה לשיחה

אביב היה מזועזע כהלכה. הוא מוכן להקרבות, אבל פקידה בבנק?! וחזר ואמר שהוא רוצה לעבור למרכז.

חשתי תחושת סיפוק. הצלתי נפש בישראל.