חלק א' – היום הראשון עם הבחור ללא שם

ביום הראשון הרגשתי לא משהו. (בנים אל תקראו!) כאבי מחזור. (בנים אתם יכולים להמשיך לקרוא). חוצמזה הייתי קצת עייפה. בתוכנית ההופעות: כנסיית השכל ואז משינה. לא משהו שאפשר להיות אדישים אליו. פגשתי את הבחור, כבר סיפרתי עליו קצת, זה החיפאי מביניהם. הלכנו אליו להתארגן. דיברנו קצת, על ספרים, הרי חשבתי שהוא לא כל כך קורא, והוא דווקא קיבל נקודות בסעיף הזה. אבל איכשהו זה לא שינה לי הרבה. הוא אמר שאני נראית נורא עייפה ושאנוח קצת. אמר שלא חייבים ללכת. החלטתי לנוח קצת, אולי לוותר על כנסיית השכל, כדי להגיע רעננה למשינה. הקרבה קטנה. חלק קטן מהזמן אפילו הצלחתי לישון ממש ואז העירה אותי טעות זדונית במספר. קמתי, אפופה. בוא נלך למשינה. הוא ניסה לשכנע אותי שוב שאשן קצת, ושלא חייבים ללכת. זה עצבן אותי. מה זאת אומרת לא חייבים ללכת?! הלו, זה משינה! נמרחנו קצת. בוא נלך למשינה. תראי, לא חייבים. מה, אתה מעדיף אותי על משינה? אמרתי בקול נעלב. הוא אמר שהתחת שלי יותר נחמד מזה של יובל בנאי.

בסוף גררתי אותו לשם. מרוב ההופעה לא נהניתי. ממש ניסיתי להנות, אבל כל הזמן הציפו אותי מחשבות, לא הייתי שם. אולי כי הרגשתי לא כל כך טוב. אולי כי הוא רק חצי נהנה. או גם וגם. עבדתי על זה. ניסיתי להנות. אמרתי לעצמי שעכשיו הם שרים רק בשבילי. אימצתי גישה סוליפסיסטית, אני לבד בעולם, כל האנשים כאן סביב הם תפאורה. זה דווקא עזר. ואז חזר שוב. הגישה העכברית הזו, האובדת בתוך עצמה, בורחת מים של מחשבות טורדניות. חשבתי שאני כבר לא כזו. ואז ניסיתי שלא לנסות להנות. פשוט להיות.

בסוף הלכנו לישון אצלו. הייתי אמורה לישון אצל הג'ינג'י, אבל הוא גר רחוק יותר.

בבוקר קמתי והלכתי משם לג'ינג'י. בדרך הבנתי שאין לי שום רצון לראות שוב את הבחור. הערתי את הג'ינג'י, כי היה רק 8 ומשהו (וסליחה שקראתי לזה בוקר בתחילת הפיסקה). הוא היה נחמד, הציע לי מקומות לישון, שאל אם אני צריכה משהו. אז בכיתי. הוא הקשיב לי. עברו מאז בערך שלושה ימים, ואין לי מושג מה אמרתי לו. רק יודעת שהרגשתי אבודה. זהו.

ואז ישנתי שם עוד שעתיים. קמתי בנאדם חדש.

חלק ב' – היום השני עם יובל

יובל גם הוא התנחל בבית של הג'ינג'י. כבר פגשתי אותו פעם פעמיים בעבר, די מזמן. אז הוא נראה לי חכם, יהיר נורא, קצת שמנמן, ועם נטיה להתמרחות עם בחורות. איתי למשל. אבל לא התמרחות מהסוג שאומר משהו, סתם התמרחות קומזיצים כללית כזו.

בינתיים הוא רזה, גידל שיער וביומולדת של הג'ינג'י אפילו לא זיהיתי אותו.

אחרי ארוחת בוקר קונטיננטלית, הג'ינג'י הלך לאיזו חלטורה שהיתה לו. אורית והחבר שלה הסתלקו להם לנווה ים. יובל רצה להמשיך לישון. ואני רציתי להכין תרגיל (כמה עצוב. דמעת דומיה לזכר התרגיל של אליס, שעדיין, גם בסמסטר האחרון שלה בטכניון, לא היתה בנווה ים ביום הסטודנט). אז דיברתי עם יובל, כי זו דרך נפלאה להעביר את הזמן, במיוחד כשהאופציה השניה היא לימודים.

סיפרתי לו על מבחנים פסיכולוגיים שעשיתי לא מזמן, כחלק ממיונים לעבודה. רציתי להסביר שיצאתי הומנית מדי. הבחור של היום הקודם, לדוגמא, היה מעדיף להיות מהנדס בניין על כותב מחזות. יובל לא. נתתי לו עוד כמה, וגם שם הוא ענה ממש כמוני. או, הבנה.

היתה לו נטיה להתמרחות, אבל רק קלה. כמו תמיד, לא לקחתי את זה ברצינות.

אמרתי לו שנורא השתנה, שהוא הרבה פחות יהיר.

מתישהו התקשרתי לאנשהו, והשארתי הודעה כי לא ענו. "לא אוהבים אותך?" שאל יובל. "בטח. מה, אתה היית אוהב אותי?" אמרתי בלי לחשוב. הוא אמר שהוא לא יודע, או שקשה לו לענות על השאלה הזו.

טוב. עברנו לאיזור המוזר הזה.

המשכתי להציק לו. דיברנו על דברים לא מוסריים. הוא אמר שלמשל לא היה מתחיל איתי, בגלל הג'ינג'י. אמרתי לו שאין בינינו כלום, אבל דווקא יש לי שני חברים אחרים עכשיו. כחלק מהנטיה לאקסהיביציוניזם (בלוגרית בדם. ותודה ל- pearly שלימדה אותי מילה חשובה זו) סיפרתי על זה. שזה לא אמיתי. שאולי כדאי שאני אפרד משניהם ואתנזר מגברים באופן כללי. הוא שאל למה. אמרתי שזה מבלגן אותי. שיש לי נטיה לפלרטט עם כל דבר שזז, בצורה מוקצנת. שאם לא יהיו לזה גבולות אני אגיע שוב לאותו מצב.

חלק מהזמן דיברנו, וחלק מהזמן עשיתי את התרגיל שלי. (שוב דמעה). עדיין התמרחות מדי פעם. קלה. חיבוקים וכאלה. עדיין החלטתי לא לקחת את זה ברצינות. זה סתם. הוא הרי לא מתייחס ברצינות.

יצא לי לדבר עם הבחור של היום הקודם, ולהגיד לו שאני לא מעונינת (ממש לפי ההוראות של אוטומי). הייתי נורא גאה בעצמי. די לסינון שיחות!

אחר כך חזרו בעלי הבית. הלכנו ליום הסטודנט. שוב פגשתי את כל מי שאני מכירה. השתוללנו בהופעות (הג'ירפות. הו, הג'ירפות. הם מגדירים מחדש את המושג שרוט). הסתובבתי עם יובל, חיבוקים, נשיקות. הסתובבנו עם הג'ינג'י. עם עוד כמה חברים שלנו.

היה כיף ונהניתי מכל רגע.

שוב הלכתי לישון אצל הג'ינג'י. עם יובל. שלא יהיה משעמם.

קמתי מוקדם בבוקר והלכתי משם.

הוא עדיין לא התקשר, האידיוט. ואני כבר התחלתי לחבב אותו. באמת. אתם יודעים שזה נדיר.

ימים אחרים

במחשבה מאוחרת, החלטתי לוותר על השאיפה נטולת ההגיון הזו, לקשר נורמלי. למשהו שעובד לפי הספר. אני לא עובדת לפי הספר. ניסיתי את זה, ותראו מה קרה. יצאתי עם כמה אנשים במקביל וקיבלתי אליס אומללה. כי קשה לי להעמיד פנים שכל השטויות האלה, ששומעים בדייט ראשון, ממש עושות לי משהו. ואם המסיכות לא יורדות מיד, הן גם לא יורדות אחר כך. רק משהו לא נורמלי, פתלתל, יכול אולי לעבוד.

לפני יומיים דיברתי עם שירית. היא אמרה שאני יכולה להתקשר בעצמי. עשיתי פרצוף, אבל אולי היא צודקת. היא גם אמרה שהיא במקום יובל לא היתה מסתבכת איתי, אחרי שסיפרתי לו שאני יוצאת עם אחרים. אולי, אמרתי, אבל מה אם guys just wana have fun?

אתמול ישבתי עם הג'ינג'י ועם חבר לא מוכר שלו, שתינו משהו, השתכרתי קלות. אחרי שהוא הבין שאני לא נורמלית, הוא הציע להכיר לי חברים פנויים שלו. ביקשתי תל אביבי. הוא אמר שיש לו אחד כזה, ואפילו אמר משהו מעניין עליו. תיארתי את חסרונותי (בנאדם רע, יוצאת עם אנשים במקביל, מתעללת בדייטים, היו עוד כמה) והוא אמר שאנחנו באמת נורא מתאימים.

די, אולי באמת הגיע הזמן לחזור להתנזרות. מישהו מאמין לי? Anyone?