עם עצמי

לפני יומיים הגשתי מבחן בית בקורס שאני לוקחת. הייתי בלחץ להשלים אותו ביום שלפני. ואז הגשתי.

ופתאום, הי, זמן!

הי, נגמר לי התואר!

הרגשת שחרור נפלאה. ניגשתי לדוכן הקפה הקרוב כדי לקנות את ארטיק-סוף-התואר שלי. אכלתי אותו והוא היה נורא טעים. הזכרתי לעצמי שבעצם יש לי עוד עבודה להגיש, פרוייקט לסיים ו- 3 מבחנים. בביולוגיה אמנם, אבל עדיין. נאדא. עדיין הרגשתי סוף. שמתי לב שאני נמצאת בבנין בו כולם מדברים על לימודים ובאופן טבעי יצאתי החוצה.

איזה כיף!

הלכתי לתיאטרון. הרגיש לי נכון באותו רגע. בפנים היה שיעור עכשיו, השיעור של הכתיבה. אף פעם לא השתתפתי בו. אבל מכירה כמה אנשים שרשומים לקורס הזה עכשיו (אבל זו לא חוכמה. אני מכירה את כולם.) רציתי להכנס אבל כשהצצתי פנימה זה לא נראה לי מתאים. אז הלכתי משם למקום הכי יפה בטכניון.

ליד הגן האקולוגי יש פינה נסתרת, בריכונת מים עם נרקיסים, עצים סביב, חצי גורן מאבנים, מקומות ישיבה מקורים בצמחים מטפסים. (אני איומה בתיאורי נוף. ולא צילמתי. זה מה יש.) יש צל, אבל לא חשוך. הייתי שם בעבר, אבל נורא מעט. פעם חיפשתי את המקום הזה ולא מצאתי.

עכשיו הוא נסך בי שלווה, בהדר שלו. היתה שם מישהי, שישבה וקראה ספר. זה לא הפריע לי. התקרבתי למים. טבלתי יד. ואו.

התמלאתי תוגה, שכל זה נגמר, שהמקום הזה שאני בקושי מכירה, והנה אני הולכת ממנו, על הפספוס, על הסוף. בעיקר על הסוף.

ופתאום התבוננתי סביבי, ראיתי את המים, ממש כמו מראה, מראים את ההשתקפות של העצים והנוף שסביב. בדרך כלל באגמים לא רואים השתקפות ברורה כי הם גדולים מדי, והרוח מבלגנת אותם, והשמש מסנוורת מהם, אבל כאן לא היה אור ישיר על המים. ראיתי איך המים נעים בגלים קטנטנים, ויוצרים פסים של מראות, שמתחברים יחד לתמונה לא מושלמת. טיפות מים קטנות נפלו לפעמים פנימה מעלי העצים סביב, ויצרו מעגלים קטנים במים סביבם. והכל התחבר לתמונה יפהפיה, דינמית.

אחר כך גם טבלתי את הרגליים. זה היה נעים. כל כך נעים. התמכרתי לאט להרגשה. אבל כבר נכנס בי ג'וק חדש. לטפס על העץ.

את העץ הזה לא ראיתי מיד כשהגעתי, אבל כששמתי לב אליו, היה ברור שהוא נועד לזה. יש לו את הקימורים הנכונים, יש במה להאחז ולאן לעלות. לא לבשתי בחזרה את הסנדלים, כי הרגליים שלי היו רטובות. התחלתי לטפס ואז חשבתי על איך אני ארד. בלי נעליים זה קצת קשה, יכאב לי לקפוץ. אז נשארתי נמוך, עומדת על חלק מהגזע ונשענת על חלק אחר. שרתי לעצמי, "קול אורלוגין קורא חצות", פתאום דימיתי אותי שומעת את הכל בגירסת רוק, הפזמון עם תופים, הסולן צורח "רק אנוכי, רק אנוכי, רק אנוכי עודני ער!"

ואז הלכתי משם.

שכבתי על הדשא ליד התיאטרון, חכיתי לשיעור שלי. בינתיים ניסיתי כתיבה אוטומטית. פעם ראשונה. מישהי הסבירה לי את זה לא מזמן בשני משפטים. זה היה משחרר, לכתוב את כאן ועכשיו. לא להסתבך. לא לכתוב דבר אחד ולחשוב על אחר. פשוט לשפוך את מה שזורם לראש.

ושוב אנשים

אחר כך נגמר השיעור הקודם. גם בועז רשום אליו. דיברתי עם בועז, מזמן לא דיברנו באמת. הוא אפילו לא ידע דברים בסיסיים עלי, כמו, שאני הולכת לעשות תואר שני. או איפה. ובמה. לקחתי ממישהו אחר שאיתי בתיאטרון את סיגרית-סוף-התואר שלי. אמרתי ששוב מפעפע בי איזה חוסר שקט, כמו לפני שנה, לפני הויפסנה. אבל זה עובר, אני בסדר עכשיו. סיפרתי לבועז על שני החברים שהיו לי והוא נורא צחק.

ואז היה השיעור האחרון בתיאטרון. שהוא גם השיעור האחרון שלי בתואר. לא העלינו שום דבר, אפילו לא מול קהל חברים מצומצם. הכל התפוגג באויר כמו ענן עשן. אפילו לא ברור אם מישהו ימשיך בזה בסמסטר הבא. עשינו שיחת סיכום עם הבמאית. (היא גם סטודנטית.) אכלנו שוקולד. לי כמובן היתה המון ביקורת. ניסיתי לומר את החלק הבונה שבה.

ואז שוב, עשינו איזו חזרה, מקוצרת, אפילו לא על סצינה אחת שאני משתתפת בה. מה שכן, ידיד שלי צילם את כולם במצלמה דיגיטלית, בכל מיני תמונות שהוא ביים. סתם ככה, מהצד. בסוף אמרתי שלום לאנשים שתיקשרתי איתם, לקחתי מהמנחה של החוג טלפון של במאי בתל אביב, והלכתי.

להופעה של יוני בלוך. (או בלשון חווה: יא-אללה בלוך!) נהניתי מאוד. הקהל הורכב כולו מחנונים אוהדי בלוך בגיל 14 עד גיל טכניון.* בלוך עצמו, על משקפיו, נראה כמו יצא הרגע משיעור במבני נתונים. לא ברור מה הוא עושה במוזיקה, הוא מפספס לחלוטין את היעוד שלו. יובא יוני בלוך לטכניון!

חווה התלבטה אם לבקש חתימה על השחלה הימנית. המלצתי על שתיהן. בסוף היא הסתפקה בלחיצת יד.

היו שם כמה אנשים שהכרתי. וומבאט אמר שאותי כולם מכירים. שאנשים מהסמסטר שלו ישבו בחוות מחשבים, הסתכלו בתמונות מיום הסטודנט וזיהו אותי. בוריס אמר, זו אליס. אמרתי, מי זה בוריס לעזאזל? וומבאט אמר, ואז באה גילה ואמרה, נכון זו אליס. מי זו גילה לעזאזל? מי האנשים האלה? איך הם מכירים אותי? האמת, זה מחמיא.

העיקר שגיליתי שיש תמונות שלי באתר. רק אחת מהן ממש גרועה.

טוב, אז נגמר עוד סמסטר. ומה עכשיו?

------------------------------------------------------------------------------------

* לא היה אפילו ממי לשנורר סיגריה. וזה לא קורה ביום רגיל בפאב הזה. או באיזשהו פאב. או ברחוב. משבר.