יובל, שיצא איתי לפני יומיים. עשה פוזה כאילו אני בכיס הקטן שלו. נמשכת אליו, כן, מעריכה אותו, כן, אבל זה לא איזה קליק טהור מטורף בין שני אנשים, משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו. סתם בחור שהוא כנראה די מוצלח. יש עוד כמוהו. ולא שילם את החשבון, אפילו לא הציע. זה דייט ראשון. לשלם את החשבון זה סנטדרט. סטנדרט מוחלט. ומי אם לא אחת כמוני, שאוכלת דייטים לארוחת בוקר, יודעת את זה. עם כל הפמיניזם בעולם, ועם כל כמה שלא אכפת לי לשלם עליו בפעם הבאה, אל, אבל אל, בשום פנים ואופן, תקח אותי כמובן מאליו. אם יש משהו שאני ממש לא, זה מובנת מאליו.

לכל הרוחות איתו. עכשיו אסור לצאת איתו שוב. חבל. הוא בדיוק סוג הטיפוס שכבר למדתי להסתדר איתו. אבל אולי זו בדיוק הבעיה.

ינוקא, שהתקשרתי אליו קצת קודם. הוא הבטיח לחזור אלי "עוד דקה." תיארתי לי שזה יקח שעה כי זה מה שאני תמיד עושה לו. אבל הוא התקשר לפני חצי שעה. הציע לבוא לבקר אותי. אמרתי שבא לי לצאת. הוא התלונן שיש לו המון פגישות, גם באמצע הלילה, שהפך לוורקוהוליק. שהוא אוהב את זה אבל זה כבר יותר מדי, הוא צריך קצת לבלות. שינסה למצוא לי זמן. בסדר גמור חומד.

ואני חשבתי שיש להם "לחץ בעבודה" ו"ישיבות מאוחרות" רק בגיל קצת יותר מבוגר. חשבתי שזה תירוץ שמותר להשתמש בו בגיל 30, לא בגיל 24.

זה דקדנטי. צריך לחתוך. מזמן היה צריך לחתוך.