מקורות יודעי דבר אמרו לי שיש התעוררות בשוק, שלא הכל יבש כמו לפני שנה, שיש על מה לדבר. אז באתי ליריד תעסוקה אחד או שניים, ונתתי קורות חיים לכל החברות. הם חזרו אלי, רק לאט, לאט, לאט. חוץ מזה, רוב הדברים שם לא נשמעו לי כל כך מעניינים.

אבל מה, צריך להתפרנס ממשהו. חשבון הבנק שלי הולך ומצטמק. עוד מעט, גם אני אלך ברחוב ואבקש מאנשים "כסף לנסיעות". (טוב, אולי לא).

ואז, דיברתי במקרה עם בן דודי האהוב. הוא אמר לי, את http://www.runner.co.il את מכירה? זה שולח את הקורות חיים שלך להמון חברות כוח אדם.

דחיתי את זה איזה שבוע, זרקנית שכמותי, ואז שלחתי. באחד האמשים, כמה שבועות אחורה. חמישי ב- 4, ממש סוף השבוע. קיבלתי רשימה של בערך 90 חברות. תוך רבע שעה היו 2 טלפונים. (או במלים אחרות: האתר מומלץ בחום. אפילו לינקקתי!).

שבוע אחר כך הייתי בראיון בחברה מספר 1.

חברה מעניינת, בדיוק בגודל הנכון, עוסקת בדיוק במה שאני למדתי, וחסרים להם אנשים כמוני, שלמדו בדיוק את זה. פקידות קבלה אדיבות. מראיינים ששואלים שאלות חכמות. עניתי להם, לא 100 אחוז נכון אבל מספיק טוב. את מה שידעתי רק בערך, למדתי בבית יום קודם. אחד המראיינים סיפר לי שלמד בטכניון וגם מצאנו את המכר המשותף שלנו. הבטחתי למסור ד"ש. כשהלכתי הביתה, התחלתי לעשות טלפונים, לחשוב כמה אני צריכה לבקש.

למחרת הייתי בראיון בחברה מספר 2.

חברה משעממת, גדולה מדי. לקח להם שנים לחזור אלי, עוד מאלו שהיו ביריד תעסוקה. נתתי לזה צ'אנס כי חשבתי שאולי כן יש משהו מעניין לעשות שם, בכל זאת, חברה גדולה והכל. גם מישהו שהכרתי ביום כיף שעשו לנו באיזו חברת מיון, זרק משהו כזה. (בכלל, באמת היה משעשע. חבורה של טכניונים. הכרתי ממש לפני כן רק שניים מהם. בזיון). הגעתי. מצאתי את הבניין, נכנסתי פנימה, ונתקלתי בפרחת-קבלה.

היא דיברה בטלפון, על משהו שכנראה קשור לעבודה, ובמקביל גם בפלאפון, עם חברה שלה. היה לה לק מעניין על הציפורניים, והיא שיחקה במחזיק מפתחות. לא עשתה שום סימן ששמה לב שאני שם. "יש לי כאן ראיון עבודה." הסבתי את תשומת ליבה. היא עשתה עכשיו איזה סימן, אמנם קצר רוח, ואני המתנתי. כשהתפנתה מעיסוקיה החשובים, ניאותה לשאול לשמי. "את לא מופיעה לי ברשימות. באת עם רכב? מי אישר לך כניסה?" "לא באתי עם רכב." היא הסתכלה עוד קצת. "את לא מופיעה בשום מקום. לאן באת? מי מראיין אותך?" "אני לא יודעת." התפלאתי על השאלה. כבר יצא לי להתראיין בעבר, ותמיד ידעו בקבלה לאן להפנות אותי. "דיברתי עם טינה." ניסיתי לעזור. "מי זו טינה? אנחנו חברה גדולה, אלפי עובדים, איך את לא יודעת את מי את אמורה לפגוש?" אחרי עוד דקה כזו, התבוננתי בה ואמרתי במתיקות, "תגדילי ראש." היא צעקה עלי, נעלבת, משך 20 שניות, ואז הגדילה ראש והריצה טלפונים. בהחלט יעיל. בינתיים התקשרתי לטינה, וסיפרתי לה על התקלה. היא אמרה שתבוא לקחת אותי.

טינה הובילה אותי במבוכים הפנימיים אל הראיון המיוחל. שם נתקלתי באישה נחמדה, שנתנה לי דבר ראשון למלא טפסים. אחד מהם היה הצהרת בריאות. בלה בלה בלה בלה, ואני מסכים להבדק, ומוותר בזו על כל סודיות רפואית כלפי החברה וכלפי חברות אחרות שהיא תרצה להעביר להן את המידע. תשמעי, אמרתי, אני לא יכולה לחתום על זה. זה לא סביר. היא אמרה שצריכה לבדוק עם הכוח אדם, ולא נראתה לחוצה מדי מהעניין. המשכנו בראיון. סיפרתי לה על נסיוני המקצועי וכו', והיא דווקא התעניינה יותר בשאלות עם גוון אישיותי, עבודת צוות וכד'. עניתי לה. היא נתנה לי שאלה מקצועית אחת, שיכולתי לענות עליה כהלכה בתום הסמסטר הראשון שלי. ממש עלבון. היא סיפרה לי על העבודה שהם עושים, וזה אכן נשמע מעניין קצת פחות מחיזוי מזג האויר על מאדים*. אחר כך הסתבר שהיא בכלל חשבה שאני באה למשרה מלאה, למרות שהתקשרתי במיוחד לכוח אדם שם, לוודא שזה מופיע נכון ברשימות שלהם.

הלכתי הביתה בהרגשה של בזבוז זמן טוטאלי. ואני עוד טרחתי ללמוד משהו גם לראיון הזה. התקשרו אלי מחברה מספר 1, ללכת למבחנים פסיכולוגיים.

למחרת, הלכתי למבחנים פסיכולוגיים.

היו שם חלקים נורא כיפיים, כמו למשל, המבחן הזה של להשלים סדרות מתמטיות. שעות של הנאה. להשלים ציורים קצת יותר מעיק עלי. אני לא יודעת לצייר קו ישר. שכנעתי את עצמי שהם בודקים יצירתיות, כי היה צריך לתת כותרת, כך שאם אתה לא יודע לצייר, אתה יכול לומר מה זה. מתוך 6 ציורים, ל- 4 היו לי דברים רגילים. שניים אחרים היו קשים יותר.**

את הראשון הפכתי לכנף. הכותרת: הדבורה מאיה. השני היה קשה אף יותר. קראתי לו, "אישה וכלב בבית קפה ברחוב". הקו הישר האלכסוני שם הוא כמובן הכביש, הקו העגול הגדול הוא שולחן של בית קפה, עליו ציירתי ספל קטן, ולידו אישה יושבת. העיגול השני היה אמור להיות חתול, אבל יצא לי יותר כמו כלב. לא נורא.

עד כמה אני פסיכית?

השיחה עם הפסיכולוג היתה גרועה יותר. כלומר, היתה לי תשובה לכל דבר, ולא הסתרתי כלום. אבל מהדברים שאמרתי לו, הוא יכול לשפוט לכאן או לכאן. רוב הזמן הוא נראה בעיקר משועמם.

החלק הזה מטריד אותי. פסיכולוגיים are not to be trusted .

(כן, כן, some of my best freinds . אז מה. יש לי גם המון חברים עורכי דין).

חוץ מזה, נתנו לי להמציא סיפורים על כמה תמונות. אתם מתארים לכם איזה כיף זה היה בשבילי. אל תדאגו, הכל היה אופטימי במידה סבירה, אף אחד לא התאבד בסיפורים שלי. המקסימום היה מישהי ששתתה יותר מדי, ותקבל חמרמורת מחר בבוקר.

שאלון 300. כל הזמן כתבתי שאני חברותית ואוהבת לעבוד עם אנשים. לפעמים היה צריך לבחור בין מקצועות הומניים וריאליים. אתם מתארים לכם מה קורה, כשנותנים לי להכריע בין קריירה כמהנדס בניין או ככותב מחזות? בין הנהלת חשבונות (מה יותר משעמם מזה) לבין עבודה עם אנשים? או כשנותנים לי להשלים את המשפט, "תמיד רציתי להיות" והדבר הראשון שקופץ לי לראש הוא "סופרת".

ואני אמורה להיות מהנדסת. ריאלית.

נו טוב. זאת אני. שיתמודדו.

בינתיים קרו עוד כמה דברים. כשהכל יסגר, אני אספר גם על זה.

------------------------------------------------------------------------------------------------

* במחשבה שניה, אולי אסור לזלזל ככה בעניין שאני עשויה למצוא במזג אויר.

** השקעתי, וניסיתי לצייר את זה ב- paint brash, אבל הקבצים יצאו גדולים מדי כדי להכניס הנה, למרות שמדובר בכמה קוים פשוטים. אם מישהו יודע איך אני מסדרת משהו כזה, אני אשמח.