בקרוב, לשבוע בערך של ויפסנה. אני לא אענה למיילים, אל תדאגו, זו סתם תוצאה של חוסר חיבור לרשת. זה יעבור.

אני לא יודעת איך אהיה כשאחזור. לפני שנה, נסעתי לויפסנה אחרי שנה של בלגן פנימי. והוא מאוד התנקה. חזרתי רגועה מצד אחד, לא סגורה מצד שני. לא הסכמתי עם חלק מהדברים שם. הרגשתי שזה מתנגש בדברים שאני מאמינה בהם.

זוכרת שניסיתי לדבר על זה עם ארקדי. למה דווקא איתו, סיפור ארוך. הוא לא הבין מה פתאום בעיות פילוסופיות מטרידות אותי. זה נראה לו שולי. מבחינתי זה היה קריטי. אני חיה את חיי לפי הפילוסופיה שלי.

אחר כך, עם הזמן, הכל התעמעם. הפילוסופיה, וגם הויפסנה. לא בטוח שפתרתי את הקונפליקט ההוא.

חוץ מזה, היו דברים אחרים. הכי קל אולי לראות את זה בתגובות של הסביבה.

יומיים אחרי שחזרתי, הג'ינג'י הגיע אל ביתי הקט. רצה שנלך לשתות משהו. הסברתי לו שאני לא הולכת לשתות אלכוהול, אני מרגישה את כל הגוף באינטנסיביות, טפשי לעמעם את התחושה. דיברתי איתו על כל מיני דברים, על החוויות שלי. הוא הביט בי קצת שונה מכרגיל. הייתי קצת שונה מכרגיל. כמה חודשים אחר כך הוא יאמר למישהו אחר, שזה היה כמו לראות בנאדם מוזז בפאזה. מרשים.

מקרה אחר, שירית שלחה לי sms, בערך 3 ימים אחרי שחזרתי, "אני רואה שאת ממשיכה עם השתיקה... אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע רשמים וחוויות :)"

לדעתי לקח לי עוד יומיים לפחות לחזור אליה. לא הרגשתי צורך. התרגלתי לבדידות. הייתי מאושרת, עם הדברים כפי שהם. לא רציתי את הסחת הדעת הזו, של האנשים סביב.

אני מרגישה שזה לא מדוייק, הסיפור שלי, לא מעביר את התחושה. כנראה אני גם לא אעביר אותה כעת. גם זה משהו שצריך להשלים איתו.

עוד דוגמא. כמה שבועות לפני הקורס דיברתי עם שירית על להסתכל לאנשים בעיניים בלי להסיט את המבט. היה לי קשה לעשות דבר כזה. לא יותר קשה מלכל אחד אחר, אבל בכל זאת, לא פשוט. אחרי ויפסנה, שבה דווקא לא דיברתי עם אנשים וגם לא הסתכלתי בעיניהם, פתאום התבוננתי בעיניים בלי למצמץ, ובלי להתאמץ. לא המבטים החודרים, הכוחניים. מבט של צלילות.

עוד סיפור. כשחזרתי, עברתי דרך באר שבע לעשות ביקור. היה לי טרמפ לתחנה המרכזית. משם נסעתי באוטובוס. חיכיתי לאוטובוס הרבה זמן יחסית, בעמידה בשמש עם תיק כבד. אבל זה לא הפריע לי. הייתי כמו תינוקת שמתבוננת בעולם החיצון לראשונה. המקום היה מרתק. לא, התחנה היא לא מאתרי תיירות המומלצים המובילים. הכל בעיני המתבונן. האוטובוס הגיע, ומהר מאוד התמלא והפך דחוס. אנשים נדחפו, היו עצבניים, הזיעו, התווכחו. אני ישבתי שם, מודעת לחלוטין לסביבה, ומאושרת ממנה. קול קטן בראשי זעק: אליס! את באמצע אוטובוס דחוס ומגעיל! אבל זה לא שינה מאום. חייתי את הרגע, במלוא עוצמתו, אבסורדי ככל שזה אולי ישמע.

תופעת לוואי מעניינת אחרת, הציניות שלי נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה. לא הייתי צינית בכלל. ההבנה שציניות היא מנגנון הגנה המיסה בי הרבה דברים. היכן שיש ציניות יש כאב. גם אם הוא קבור עמוק, גם אם הוא קטן, הוא שם. דווקא הציניות מאוד חסרה לי, כשחזרתי ארצה ממאדים. זה היה משהו בסיסי אצלי, שאנשים שהערכתי מאוד אוהבים. היכולת לומר שלא אכפת לי מכלום, ובאופן מצחיק. כמו כל דבר כמעט, גם את זה ידעתי לגרור לקיצוניות. היו לזה חסרונות, והבנתי אותם בסדנה, אבל אהבתי את החלק הזה שבי. זאב אמר, ציניות, אתה מפקיד אותה בכניסה, ולא מקבל אותה בחזרה ביציאה. ובכלל למה את צריכה ציניות, זה מנגנון הגנה. כמו שכולנו יודעים, חזרתי לזה. אבל קצת פחות. קצת אחרת.

היו עוד הבנות, אם אנחנו כבר בקטע. "החיים זה לא סדנת השרדות", גם זה משם. כל כך מובן מאליו ברגע שאומרים את זה, כל כך לא מובן מאליו עד הרגע הזה. הדברים שאתה זקוק להם כדי לשרוד, והדברים שאתה צריך כדי להיות מאושר, הם לא בדיוק אותו דבר. בחיים מותר לבקש עזרה. לא חייבים לעשות הכל לבד. זה עדיין קשה לי. אבל אני יותר מודעת לזה, ולומדת.

הנקודה הקריטית מבחינת הבלוג היא, שבפעם הקודמת לא נמשכתי לכתיבה כשחזרתי. לא הרגשתי בצורך. אני לא יכולה לכמת מה ארגיש הפעם. אדע רק כשזה יגיע.

זה עבר אז. אני מניחה שזה יעבור גם הפעם. השאלה, כמה זמן זה יקח. לוקח זמן לנחות בחזרה על הארץ, וגם אז, אתה לא בדיוק אותו אדם. למרות שאנחנו אף פעם לא. הכל זורם, panta rhei.

(יש לי פוסט פילוסופי למחר בבוקר, שלא ישעמם לכם בלעדי. פרומו.)