אז לקחתי לי כמה ימים חופש כדי לעשות קצת מדיטציה פה ושם ולהתנדב לתורנות מטבח בשאר היום. אם היו מספרים לי על זה שנה שנתיים אחורה, בטח הייתי צוחקת. מצד שני, שנה שנתיים אחורה ניסיתי לארגן לעצמי עבודה לקיץ בקטיף באיזה קיבוץ, לא היה אכפת לי שרק יתנו לי מקום לישון ואוכל, אבל בכל הקיבוצים שלא היו בהם עדיין תאילנדים, לא חיפשו אנשים. אז לא נסעתי.

אבל סטיתי מהנושא.

יש הבדל גדול בין 10 ימים של מדיטציה רצופה ושתיקה, לבין 4 ימים של מדיטציה כמה פעמים ביום, ותקשורת עם אנשים אחרים. לא שזה רע.

לא היה לי מושג איך זה יהיה. כי כמו הרבה דברים, עד שאתה לא שם אתה לא יודע. אני באתי להתנתק. השארתי בפלאפון הודעה שאי אפשר להשיג אותי כמה ימים, ובלי שום כוונה לתקשר יותר מדי עם הסביבה.

התקנון למתנדבים אומר, שמותר לך להתנדב רק אם עשית סדנת ויפסנה אחת לפחות. אם אתה מרגיש עייף וצריך לישון, לך לישון, אל תעבוד רק כי יש עבודה. אם אתה מרגיש עצבני, חסר חשק, שאתה עובד רק כי יש עבודה – תפסיק. לך שב עוד שעה למדיטציה. כשאתה עובד, שזה יהיה מתוך רצון. לא בגלל הלחץ סביב. נשמע הזוי? דווקא מוכיח את עצמו. המקום היחיד אי פעם שנתקלתי בו, שהעקרון הקומוניסטי מיושם בו בהצלחה: כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. כמובן שכאן מדובר באנשים שמתנדבים לעבודה למספר ימים, מרצונם. פרקי זמן קצרים. אף על פי כן, זה יוצר אוירה מהממת. לא רגילה.

יש עוד תקנות, כמו הפרדה בנים-בנות. במודטים שיושבים את הקורס, יש הפרדה כזו. (והיא חיונית ועוזרת). בצוות במטבח, זה הרבה יותר קשה. גם התקנה של דיבור נאצל: לא לשיר ולשרוק, בלי מלים גסות, ובלי לומר דברים מיותרים, לא לדבר לשם דיבור ולשם הכיף שבדבר, לא "להריץ קטעים".

אז אתם יכולים לתאר לכם מה קורה כשבחורה כמוני מגיעה למקום כזה, עם צוות במטבח שמורכב מהמון בנים, רובם צעירים, מעניינים, נחמדים, שפויים בדעתם. נכון מאוד, אני בקושי מדברת איתם. גם עם בנות

נמנעתי כמעט לחלוטין משיחות חולין משך היומיים הראשונים.

היום הראשון היה קשה יותר, כל אחד כמעט בא למקום כזה עם משהו שמעיק עליו, שהוא רוצה להתמודד איתו. גם לי היה כזה. זה עבר יותר מהר משציפיתי. אחר כך באו דברים אחרים. קטנים.

בהתחלה, הזבובים נורא הציקו לי. אחת התקנות היא שאסור להרוג שום יצור חי, והיא לדעתי הכי קשה. במיוחד מפני שאם לא מרססים, אז יש המון נמלים וג'וקים בסביבה. שזה שטויות. אבל הזבובים, אליהם לקח לי זמן להתרגל. אחר כך גם בזה התבוננתי, והם הפריעו פחות.

אחרי יומיים, בזמן הארוחה, ישבתי עם עוד 2 בנות, הן דיברו על איך הדינמיקות הקבוצתיות של המתנדבים שונות כל פעם, ושזה תלוי גם באופי של אנשים. אמרתי שהאישיות שלי בחוץ שונה לגמרי, שכאן אני נורא שקטה. ובחוץ את מדברת יותר, שאלה אותי אחת מהן. אני לא סותמת את הפה, עניתי. היא אמרה שלא היתה מנחשת בחיים.

אחרי השיחה הזו זה השתנה. פתאום הרגשתי צורך להתרכז לא רק בעצמי. פתאום היה לי חשוב לתקשר עם הסביבה. להוציא אישיות אישיות אישיות. לא את אליס השקטה, הצייתנית, העדינה. משהו קצת יותר אנרגטי, יותר מתקשר. לא ציני, אבל בכל זאת, לא שתקני.

עם הבנים עדיין בקושי דיברתי. אבל לבנות התחלתי להתייחס. לקשקש איתן. להכיר אותן. גם כאן, קשה אולי להתנתק מזה, ברגע שרק אפשר. קשה לי להמנע מחברה. להגמל. זה לא כמו לעשות את הקורס. יש לזה גם עוד אספקט: בקורס, כשאתה לא מדבר עם שאר העולם, כולם מניחים שזה כי אתה עושה את הקורס, ואמור לשתוק. זה בסדר. בהתנדבות, הסביבה כן מצפה ממך לדבר מדי פעם. וכנראה שעדיין אכפת לי למדי מה אנשים חושבים עלי.

נכון שזו הכל אשליה אחת גדולה. הרי אני לא קיים באמת. הכל זורם. הרי אנו והרי אין אנו. משתנים ללא הרף. הכל חולף. ובכל זאת, הנה התעקשתי לשמור על אישיות, למרות שבאתי כדי לשנות אותה. גם אני פוחדת ממש כמו כל אחד אחר. אולי יותר. אולי זה מעלה בי דברים שמטרידים אותי.

החלטתי לחזור קצת קודם. דווקא מאוד נהניתי, והשלווה חלחלה אלי לאט לאט. אבל קלטתי שאני חייבת ללמוד, תקופת בחינות והכל (אחרונה! טוב אחרונה לתואר הזה). בדרך חזרה ישבתי לי באוטובוס, לא היה שוק רציני מדי של חזרה לשגרה. כמה זבובים שוטטו בסביבה. אבל הם לא הטרידו אותי. התבוננתי בהם, והם הסתלקו.