רוצה להיות לא נורמלית, כזו שמאשפזים במוסד ואז אני אוכל לומר את האמת, האמת, האמת בפּנים. לא מסיכות. ולצרוח ולהשתולל ולהשתגע ולא להיות חלק מכל זה, התרבותיות והנימוס והחשבונות הקטנים ולשנוא את כל העולם ואת כל מי שצבוע אלי ואומר שהוא אוהב אותי אבל פשוט לא נוח לו להגיד לי שיש בי משהו שהוא לא סובל. שהוא לא יודע מה. אבל כולם נחמדים וטובים וצוחקים איתי כמו במסיבות קוקטייל בסרט אמריקאי טפשי.

האמת. בפּנים.

***

טוב סליחה. בעצם אני רק מדברת על בנאדם אחד. ידיד, אפשר לומר. אולי אפילו הזכרתי אותו פעם כאן. ותמיד הפריע לי משהו. ולא ידעתי לשים על זה אצבע. ופתאום נפל לי האסימון שזה שהוא בסדר איתי זה רק כי הוא לא מוצא שום סיבה טובה להיות רע אלי בפּנים. כי לא עשיתי לו כלום. אבל הוא שונא אותי. מתעב. לא מקבל את דרך החיים שלי. מתנשא. התולעת הקטנה. ואז מחקתי אותו מהזכרון של הפלאפון. לוזר.

אולי זה מפני שלא שכבתי איתו אף פעם. תמיד הוא רק היה חבר של החברים שלי ושמע עלי מהם. את הצד שלהם. אז אני בטח השפעה רעה או משהו, נכון? נורא מסוכנת. שומר נפשו ירחק. אני די בטוחה שזה מה שהוא אמר להם, בצורה כזו או אחרת.

איך אני יודעת? פתאום זה נהיה לי נורא ברור. לא ברור איך לא ידעתי קודם. בעצם ידעתי. סתם פחדתי לומר. אז הנה. אמת קטנה לשעת קיץ קלה.

***

והחלק הנחמד באמת, הוא שכל זה פשוט עלה בי ויצא החוצה, משום מקום. אפילו לא דיברתי איתו לאחרונה. אין לו שום קשר לעניין. אני חושבת שאני מודחקת מדי. צריכה ללמוד לכעוס על אנשים, ולהוציא עליהם את זה, לעתים קרובות יותר.

***

יופי, עכשיו נרגעתי, אפשר לחזור ללמוד.