מהו האינטרנט בשבילך? מקום לברוח אליו? מקור מידע? אמצעי תקשורת עם העולם? משהו אחר? שילוב?

התמכרות קטנה. למען האמת, אני לא מרגישה שאני מכירה את האינטרנט טוב באמת.


מהם הקריטריונים של גילוי הבלוג למישהו שמכיר אותך? תמיד? לעולם לא? כמה אנשים מיוחדים?

בואו נראה.

שלב א': המנעות

בהתחלה זה היה "אף אחד".

שלב ב': הכחשה
אחר כך אלונה. ואז שירית. ששתיהן חברות טובות ואפשר לסמוך עליהן בעינים עצומות. הבלוג היה קיים לפחות איזה חודשיים שלושה כשהגעתי לזה.

שלב ג': פיק-אפ ליין
חודש (?) אחר כך כפיר, שאני בקושי מכירה, בזמן שיחה הזויה כשהייתי שיכורה וגם הוא, (וזה רק מפני שהיינו בחצי של האנשים שלא עישן במסיבה ההיא.)

שלב ד': פיק-אפ ליין לבחורות
כמה ימים אחר כך חווה (הידועה גם בכינויה ש', השחלה הבלוכית, שנגררה עם חבריה אל עולם הבלוגים האכזר מספר ימים מאוחר יותר), כשסיפרתי לה איך סיפרתי לכפיר. והיא ישר הלכה לחפש אותו. בנוכחותי הטלפונית.

שלב ה': תוצאות לוואי
בעקבות חווה הגיעו גם וומבאט (הידוע גם בכינויו: הטכניוניסט) ועירית (השחלה ג'), וחווה בכלל חשבה שזה שיש לי בלוג זו חדשה להפצה כללית. אבל כיוון שוומבאט ועירית מהווים 66.67% מהמכרים המשותפים שלנו, אז זה לא כל כך משנה.
ומאז אני מתקשרת עם אנשים אמיתיים דרך הרשת. (ולא. אין אנשים אמיתיים מאחורי דמויותיכם הוירטואליות. אני לא מאמינה עד שאני לא רואה. וגם אז זה מוטל בספק)

שלב ו': לדרדר חברים פנימה
לפני כמה ימים הסתובבתי עם גילי, פטפטנו וקשקשנו. היא כבר כמעט שנה בתל אביב ובחורה מתוקה, אבל עדיין מתלוננת פה ושם על מחסור בחברים, שהיא לא מכירה מספיק אנשים* כאן. וגם אוהבת לכתוב. אז הצעתי לה לפתוח בלוג. ולקחתי אותה לבלוג שלי. לכמה דקות. היא אמרה שהיא תסתובב קצת, ואולי. תנו לי עוד קצת זמן וגם זה יבוא.
אני רוצה לנצל במה זו לקריאה נרגשת: גילי תפתחי בלוג!
(אה. בעצם היא לא יודעת שקוראים לה גילי כאן. נו טוב).

איך נפלו גיבורים.

* יש לי כמה חברים כאלה, הגיע הזמן לאיזו מסיבת אין-יומולדת כדי להפגיש את כולם.


אחרי מה שאת מתכננת לעשות בחיים תוכלי להגיד שכבר לא אכפת לך למות מחר?

אני חושבת שתמיד יהיה אכפת לי למות.
יש דברים, שאני ארגיש פספוס למות לפני שעשיתי. למשל,
ילדים. ולגדל אותם.
לכתוב ספר.
לאהוב. ומערכת יחסים אמיתית וכל זה.
קריירה (לא אל תשאלו אותי איזה).
להיות זקנה.



מה גורם לך לחייך?

הרבה דברים.
לפעמים, דווקא כשאני חושבת על משהו שמרגיז ומעציב אותי, ואז אני מנסה לחשוב עליו טיפה שונה, להתמודד איתו אחרת, אני אומרת לי משהו שמצחיק אותי, או לפחות מעלה חיוך.
לפעמים זה סתם, מקלחת טובה, סקס טוב, לראות אותי בראי לבושה יפה לפני פגישה, אוכל טוב, שיר יפה, וסתם אושר חסר מטרה.


מה לא תסבלי שיגידו לך?

את בכלל שייכת למדע, כתיבה ודרמה זה למדעי הרוח, מה את עושה כאן.


את בורחת החוצה או פנימה?

גם וגם.


מה הזכרון הראשון שלך מחייך?

יש שניים. לא יודעת מה בא קודם.
גיל שנתיים בערך.
1. עומדת ומדברת עם אמא שלי במטבח. לבשתי חולצה עם פסים אדום ולבן.
2. בגן משחקים עם אבא שלי. נדנדה. כזו ששניים יושבים עליה. הוא צוחק.


האדם עושה את הבגדים או הבגדים את האדם?

הבגדים די חשובים, הם מקרינים את המסר שלך לעולם (אני חנון/ פריק/ סטייליסט/ בטלן/ ערס/ לא יודע להתלבש/ בטח שכחתי משהו) שלפיו אנשים מקטלגים אותך, "רושם ראשוני". לכל קבוצה כזו יש סגנון משלה, ואנשים לעתים קרובות נמשכים לאנשים אחרים מהקבוצה שלהם. ככה הם מזהים אחד את השני.
מעבר לזה, כן, אם אתה נראה טוב, אבל בראד-פיט-טוב, אתה תיראה טוב גם בבוקסר ורוד עם ריבועים כחולים, וגופיה מיוזעת. ואם אתה נראה ממש רע, אף חליפה של ארמאני לא תעשה אותך יפה. רוב האנשים איפשהו באמצע. אני, למשל, יש בגדים שאני נראית בהם כמו במגזין אופנה, ויש בגדים שאם אני אלבש אותם, אפילו מנקי רחובות לא יסתכלו עלי.

כשאני כבר מכירה מישהו, זה פחות משנה לי. רואה את הבפנים הרבה יותר. אם אני מאוהבת, הוא יהיה הכי יפה בעולם גם אם ילבש סחבות.


עד כמה את מרגישה שהחיים שלך תלויים במה שתעשי, ולא באחרים?

לא הכל תלוי בי. יש דברים שהם לא בשליטתינו, לדוגמא, נניח אתה גר באפגניסטן, הולך לך ברחוב לתומך, ופתאום, בום, שק של תפוחי אדמה - סיוע הומניטרי אמריקאי נופל לך על הראש ואתה מת. באסה.

בתחום האפשרויות הסבירות, אני מנווטת את החיים שלי בהצלחה לא רעה למקום שאני רוצה שהם יהיו בו. מזל מטורף, לטובה או לרעה, יכולים מאוד להשפיע ולשנות.

עוד הערה קטנה

מדהים איך לא ברחתם (בצרחות לצד השני של ישרא) אחרי הפוסט הפסיכוטי של אתמול. קטעים איתכם.