נכנסתי שוב לבדוק, אולי במקרה כבר יש תשובות, לפני כמה ימים לא היו.

ואז ראיתי שהתקבלתי. לתואר שני. לעדיפות ראשונה. (לא, זה לא היה מובן מאליו. כן, היו שתי עדיפות. אני הולכת ללמוד משהו אינטרדיסציפלינרי. {אגב, איזו מילה יפה זו. אינ-טר-דיס-ציפ-לי-נ-רי. לועזית ארוכה כזו, נימוחה בפה, כמו שוקולד. טוב, טוב, בסדר, אני אסגור את הסוגריים} נו, אוקי, גם את השנִיִים)

אהההההההההההההההההה!!!

אליס פורצת בריקוד שמחה אינדיאני.

(חשבתם שאני לא יודעת להוסיף תמונה לפוסט, נכון? )

אלף מיילים עברו ביני לבין המנחה שלי כדי להגיע לרגע הזה, כמה פקסים עם כל מיני מסמכים הזויים, תעודות הצטיינות, מכתב המלצה {איזה מוזר זה לקבל מכתב המלצה על עצמך. מביך משהו}, קטעים מועתקים מקטלוג הטכניון, היה צחוקים.

כמובן שאני צריכה לתת להם אישור זכאות לתואר בשביל זה. עד תחילת הלימודים. וזה אומר שאני צריכה, אהמ, לסיים אותו? שיט. ידעתי שיש כאן איזה catch.

גם הגיע בדואר היום. צריך לשלם איזו מקדמה. אולי כדאי שאני אמצא עבודה כדי שיהיה לי גם כסף לאוכל, אחרי שאני אשלם אותה. (זוכרים את העבודה ההיא שרציתי? אז זהו, הם שלחו לי מכתב יפה, לצערינו, כישוריך לא הולמים את משרתינו. משהו כזה, בכל אופן. התעצבנתי לשתי דקות ואז זה עבר. כנראה שזה פשוט לא נועד להיות, אנחנו לא מתאימים.) אין לי יותר מדי דרישות מעבודה. לא מלצרות כי אני גרועה בזה, לא אבטחה כי אני לא רוצה להתפוצץ, לא מכירות כי זה שוחק, ולא שירות לקוחות כי זה גם שוחק וגם משכורת גרועה. מה נשאר? אה כן, היי-טק. נו טוב.

ועכשיו - בונוס

בניגוד למה שכתבתי בפוסט הקודם, מסתבר שיש מי שמחפש זיון בישרא, ואפילו מוצא.