עיבוד של חוויות. עיבוד פנימי. בפעם הראשונה שנוגעים בזכרון כואב הוא כואב. בפעם השניה קצת פחות. לאט לאט אני מתרגלת לזה, משלימה עם זה, ככה זה היה, כבר חלק ממני.

יש זכרונות קשים, כמו פצע, וכל מילה שנאמרת עליהם שורפת, חלק כמו לתקוע פנימה עוד סיכה, עוד זיהום, עוד סכין. מלים אחרות הן כמו יוד. מרפאות, אבל שורפות. כל כך שורפות.

אתמול ישבתי לכתוב לי במלים זכרונות מתקופה לא טובה שהיתה לי. משהו רע שקרה. כבר מזמן רציתי לעשות את זה, עברה כבר כמעט שנה. ההחלטה היתה שכלתנית, והכאב כבר דהה. הזכרונות כבר לא טריים. הכל מעורפל. ככה הרגשתי, או אולי אחרת? את זה אמרתי קודם או אחר כך? למה עשיתי זאת? מה הוא אמר? על מה היתה השיחה ההיא, בכלל, ואיך הגענו לזה, והרי זכרתי את כל זה כמשהו רב רושם כל כך. זכרון תעתועים.

גם הכאבים שלנו מגדירים אותנו, לא פחות מהשמחות.

למרות שהתחלתי רגועה, הרגשות מתעוררים בכל זאת כשמעירים אותם. בכיתי. כמה בכיתי, בחיי. כתבתי ובכיתי, ברגע שהמלים נחו על הדף. רפלקס. לא כאב בלתי מנוחם. בכי אחר, פשוט בכיתי כי זה בא. אולי יש בי כבר קהות רגשית לכל הנושא, הראש כבר עייף מזה. כל הלוגיקה של העניין כבר נטחנה מכל הכיוונים. כל הניתוחים הפסיכולוגיים כבר העברתי את עצמי. וכבר המשכתי הלאה, מזמן.

ובכל זאת, מתחת לכל זה, נשאר משהו, חמקמק מכדי להביע אותו במלים, משהו שצריך פשוט להרגיש. והוא בכה.