לפני כמה ימים, באתי לגיא וגילי לראות סרט. להיות ג'ון מלקוביץ'. שהוא נפלא. וראיתי אותו כבר. וגילי נורא אוהבת.

ישבו אצלם עוד בנאדם או שניים. לאחד מהם קראו יורב. היו לו בייבי פייס כאלה. והוא היה יפהפה. היה משהו בשפת הגוף שלו, שהיה על גבול ההומואי. משום מה, הדברים האלה מושכים אותי בטירוף. והוא היה לבוש יפה. מחשבות כחולות רצו לי בראש, בין השאר כי הייתי באחד הימים הפחות שפויים שלי. דיברתי איתו לא מעט, והוא דווקא לא היה טיפש, למרבה הצער. וגם נשמע כמו אחד שקורא ספרים, רואה סרטי איכות, עושה ספורט, וחי טוב באופן כללי. וזורם. הוא הסתובב לעשות משהו על המחשב. שאלתי את גילי, בתנועות שפתיים, הוא הומו? גילי עשתה "לא" גדול עם הראש. הסתכלתי עליו שוב. שאלתי שוב את גילי, בטוח? גילי עשתה "כן" גדול עם הראש.

הוא הספיק להציע, טנטטיבית, שנראה את להרוג את ביל יחד (לא ראיתי אף אחד מהם. עדיין. תאונה קטנה של הגורל), שנלך לפאב, שנעשה עוד משהו ששכחתי. אני תהיתי אם זה יהיה מנומס לגרור אותו לדירה שלי ולאנוס אותו. החלטתי שלא. זה לא הפריע לי, אבל בכל זאת לא עשיתי את זה. הפומביות של הסיטואציה, אולי. לא היה לי אומץ לזה. כמה טפשי.

הוא ליווה אותי לדלת כשהלכתי, למרות שהיא שני מטר מהסלון.

גילי טענה, בשיחה מאוחרת, שהיא לא הבינה איך הייתי כל כך אדישה אליו. היא כנראה צודקת. עם זאת, טרחתי לתת לה לתת לו את הטלפון שלי, כדי שנראה יחד KILL BIL. כי אדישה או לא, בכל זאת, אני בחורה, הוא זה שצריך לרדוף אחרי ולא להיפך (שוביניזם. ככה זה). והוא באמת התקשר. אתמול. וקבענו להיום. כי אתמול היה ט' באב בערב. לא קיל ביל. כי כבר אין את שניהם, יש רק את השני. אז הולכים לסרט אחר.

הוא כזה ילד. תמים והכל. מותק.

חייבת להתארגן.

אני אשתדל לא לזרוק אותו למיטה בסוף הדייט. זה עלול להפחיד אותו. מצד שני, אולי זה חיובי, במקרה שלו.

דיווח של אחרי, אחרי.

ערב מאושר שיהיה לכם.