מה שרציתי לומר, הוא שהפרטים לא חשובים. זה משנה אם אחרי הסרט הלכנו ישר הביתה להזדיין, או שישבנו קודם בפאב, אולי בכלל עשינו טיול על החוף, או הלכנו לבאולינג? אולי קראנו שירה? אולי הערב נגמר בנשיקה על הלחי? או אולי עשינו דייט הפוך, קודם סקס ואז לצאת? (טוב, אולי דבר כזה כן הייתי מספרת. אולי.)
הרי הפרטים הם סתמיים, טפשיים, טכניים. אני אמרתי ככה, והוא אמר ככה. אכלנו, שתינו, הלכנו, ראינו. אם זה מה שמעניין אתכם, תקראו כאן. הרי גם אם הוא יהיה הגבר המושלם על פי הקריטריונים של אליס, הוא עדיין יכול פשוט לא לעשות לי את זה. לחילופין, גם אם יש לו כל מיני חסרונות מזעזעים (אין לו. תרגעו), דברים בל-יעברו, כמו חוסר בתואר אקדמי, זין קטן, דעה פוליטית (לא חשוב איזו), טעם מזעזע בבגדים (שאמא שלו קונה אותם...), מבנה גוף שמן באמת (שאני לא נמשכת אליו), מחסור באוטו, שקרנות פתולוגית, חלקלקות בדיבור, יותר מדי ג'ל בשיער, מחסור בכשרון למתמטיקה - אני הרי עדיין עלולה להדלק עליו קשות. (כמובן, לא הכל ביחד. יש גבול). וכן, אני מתכוונת קשות. עוד לא ראיתם אותי מאוהבת!

מה שחשוב הם הדברים הקטנים. אלו שאי אפשר להעביר. התחושה שהיתה לי בעור, כשהוא ליטף לי את הצוואר. ההטמעות שלי ברגע, כשישבתי ודיברתי איתו. הנוחות שלי איתו. הנסיונות הקטנים שלי להציק, לבחון אותו. התגובות שלו, שאני עדיין לא מכירה, עדיין לומדת. ההתרגשות הקטנה הזו.

רציתם פרטים. טוב, אז מה.

(אליס מוציאה לשון. איך אין סמיילי כזה, איך?!)

אה, כאן באמת יש קצת יותר פרטים, אם אתם מעוניינים.

חוצמזה, גילי אמרה לו שיש לי בלוג, סתם ככה. לפני שהוא הכיר אותי אמנם. לפני שהסברתי לה כמו שצריך שלא עושים דברים כאלה. והם לא מצאו אותו. אולי הוא שכח. כולי תקווה. אולי הוא חושב שזה לא יפה להציץ. אולי אין לו אינטרנט. אולי המחשב שלו מקולקל. אולי כלב אכל לו את השיעורי בית.

אה, כן. אנחנו אמורים לצאת שוב היום.