קודם כל, וידוי קטן. למרות שנותי הארוכות, מעולם לא הייתי בערב במה.

היתה תקופה שדווקא רציתי, אבל לא הכרתי שם אף אחד. אחר כך הבנתי שהאתר "במה חדשה" הוא קצת בעייתי, למשל, יש שם בעיקר ילדים בני 16, והוא מתוכנת ממש לא נכון. ומילא ילדים בני 16.

בעבר הייתי בערבי הקראת שירים, קצת. במרתף 10 המיתולוגי של חיפה, עשו ערבי במהרתף, בהם אנשים יכלו להקריא שירים/ לשיר שירים/ לנגן/ לעשות משהו. הייתי שם כמה פעמים פשוט כי היה נורא מוצלח. מרתף 10 הוא מקום קטן כזה, אינטימי, עם כריות ומחצלות על הרצפה וברמנית מתוקה. המוזיקה עוטפת אותך מכל עבר ואתה נסחף פנימה. היו כמה אנשים ממש מוכשרים שהופיעו.

גם בטכניון היה פעם ערב הקראת שירים, חברים שלי ארגנו אז באתי, והיה ממש ממש ממש מוצלח. ושם, רק הקריאו שירים.

שלא לדבר על ערב הקראת השירה המיתולוגי שעברתי בגיל 17, אבל על זה אולי פעם אחרת, בפינת הנוסטלגיה.

בקיצור, באנו, טוב שיש שחלות ויש לי עם מי ללכת. בדרך, באוטו, סיפרתי להם שאיבדתי את הפלאפון של הפיזיקאי (צריך לארגן אותו מחדש). כבר בכניסה לתמונע, שמענו הדים של קריאה דרמטית מדי של שיר גרוע מדי. באופן סוריאליסטי, שילמנו כדי להכנס, לשמוע ולגרום לעצמנו את הסבל הזה. בפנים, ראיתי שאני לא מכירה אף אחד, ושאין מקום לשבת. ואז נזכרתי שאני כאן עם השחלות, והערב הוגדר עם מטרה: למצוא את החבר הבא שלי. נו טוב, חשבתי, אז מה אם הם ברנז'ה מוזרה בתוך עצמה, לי יש את הפאסון שלי. הסתכלתי בהם, רובם באמת חנונים אבל מהסוג המוזר, וגם צעירים נורא, לא מישהו שהייתי חושבת לצאת איתו. ואני, בכלל, מעולם לא טענתי שחנונים זה מה שעושה לי את זה. חברה שלי פעם אמרה, שבתור ילדה, עם פריקים לא היה לה על מה לדבר, כי חוץ מהמוזרות לא היה להם תוכן. והחנונים היו חכמים אבל מרובעים כאלה. למרבה הצער, זה לא משתנה הרבה כשמתבגרים, אבל מכירים יותר מכל סוג.

אז התמקמתי לי ליד הבר, השחלות התערו היטב בקהל. על הבמה היה מישהו, שלשם שינוי לא הקריא בצורה מזעזעת. לא שהצלחתי להקשיב למה שהוא אומר, אבל זה לא נשמע יותר מדי גרוע. הוא גם לא נראה כאילו הרעיון לראות ג'ויינט מקרוב גורם לו זעזוע עמוק. אמרתי לחווה, הוא חמוד. הוא גם בן 17 בערך. היה שם האיש של ה- D&D, שלא נראה נעלב מדי שלא התקשרתי אליו. דיברתי איתו קצת. ואז בא ההוא שהקריא קודם, צ' (תיכף תבינו למה), והתיישב בדיוק לידי.

שאלתי אם יש עליו סיגריה מיותרת, כי אני לא באמת מעשנת, והוא אמר שלא. אחר כך שקענו בשיחה פילוסופית על מהות הכלום. ואז הוא שאל, את כותבת בבמה? לא. חברה שלך כותבת בבמה? כן. מי, אולי אני מכיר? היא, הצבעתי על חווה. מה הכינוי שלה? לא יודעת. מכחישה קשר. הוא התחיל לדבר על סלבריטאים בבמה. לא מכירה. אמרתי שהייתי פעם סלבריטי. ואז מה קרה? סיימתי את התואר. סיימת תואר? הוא פקח עיניים גדולות בהפתעה, בת כמה את? 25. שוב הפתעה. את בכיף נראית בת 17. שאלתי בן כמה הוא והוא לא הסכים לומר. a gentelmen never asks and a lady never tells. אבל אני אמרתי לך! הוא התבייש בגיל שלו והמשיך להתחמק. הוא גם היה מזועזע כיאות כשאמרתי לו מה למדתי, אבל אני כבר רגילה לזה. הוא הולך ללמוד מדעי הדשא בת"א.  להתחיל. (יו, איזה כיף. ילדים. גנון. מה יהיה?!) בסוף לא אמרתי לו איך קוראים לי (למרות שהוא אמר את השם שלו). הוא קרא לי איןשם. קראתי לו צ'ומפי. (מעכשיו זה שמו בבלוג). בהתחלה הוא לא הבין.

~הפסקה קצרה - 60 שניות על כיול גילאים בעזרת סדרות ילדים~

אני, לא ממש זוכרת את שיר הנושא של קישקשתא. היתה יופי של סדרה, אהבתי אותה נורא, זוכרת מה קרה בפרק אחד או שניים. בקושי. ואת השיר, לא זוכרת. יודעת שהיה. אולי זה כי השיא שלה היה בערך כשהייתי בת שנתיים-שלוש. כשהיו לי חברים מבוגרים ממני בשנתיים שלוש, הם זכרו את השיר של קישקשתא. פער הדורות. אז אם הוא לא זוכר את 3 4 5 וחצי, זה אומר שהוא צעיר ממני. אבל את זה כבר ידעתי.

~סוף ההפסקה~

אחר כך הוא נזכר. נתתי לו טלפון (הוא רצה לתת לי את שלו, החוצפן), ורשמתי למעלה "אין שם".

יופי. שוב לצאת עם קטינים. מזמן לא הייתי בסרט הזה.

ניסיתי לראות מה הוא כותב בבמה, מחווה הבנתי שהוא די סלבריטי שם. קראתי קצת, לא בלתי נסבל, אפילו די חביב, אבל גם לא כזה סוף. מה שרק מוכיח שוב, מה במה חדשה שווה. הכי טוב ישראבלוג!

(אליס מתחנפת באופן חסר טעם לחלוטין ליריב, שממילא לא קורא כאן)

אחר כך הסתובבתי קצת, דיברתי עם השחלות ועם וומבאט. ההופעות המוצלחות של הערב היו שייכות למשה תעשה-לי-ילד פרסטר, שהקריא שיר חמוד, למישהו ותיק בבמה, שהקריא סיפור חמוד, והכי הרבה, ללהקה שהופיעה בהפסקה, וגרמה לי לקום לרקוד בהתלהבות לצלילי שירי רוק ששמעתי לראשונה. 

היה שם איזה מישהו ממועדון השרוטים ההרצליני, שטען שהוא מכיר אותי. בחור נחמד, אבל לא נמשכת אליו. נתתי לו את הטלפון בטעות, כי הוא היה אמור לנווט אחרינו למשוגעת, אבל לא בא.

משוגעת

אז ישבנו במשוגעת, אני, חווה, וומבאט והשחלה הגבסית (שקרא לי זונה ואני קראתי לו עומו. כנות חשובה). דיברנו על עניינים ברומו של עולם, כמו - מין, מין עם בריטני ספירס (3 מתוך 4 היו בעד), חזיות, ומין. אורנית (השחלה י', שמעתה תקרא בבלוג אורנית כי היא נורא התעקשה שאני אתן לה שם, ובאמת מגיע לה) לא באה, אבל את הניחושים לגבי עם מי היא מבלה את הלילה סיימנו עוד באוטו (יש כמובן את הגירסא שלה לכל זה, כאן). היה נורא כיף, חוץ אולי מהקטע שבו 3 מתוך 4 אמרו שאני גבר, ואני תהיתי אם זה הרגליים השעירות שלי, תוי הפנים הגבריים או שמא הקול העמוק.

והיום

היה לי ראיון עבודה. ראשון אמנם. היה מוצלח. תחזיקו לי אצבעות.

בונוס

חידה שלא הכרתי (ופתרתי! יי מי! איזה שויצרית!): יש לכם 100 כדורים, מתוכם 50 אדומים ו- 50 שחורים. יש 2 קערות. מותר לכם לפזר את הכדורים בין הקערות איך שבא לכם. אחר כך, אני בוחרת באופן אקראי את אחת הקערות, ומוציאה כדור, שוב באופן אקראי. איך תפזרו את הכדורים, כך שיהיה מקסימום סיכוי שהכדור שאני אוציא יהיה אדום?

תשובות אלי למייל. הפותר הישר יקבל בעיקר סיפוק, אבל אולי אני גם אזכיר אותו. פתרון עוד כמה ימים.

יום שמח