הקדמה

לפני כמה זמן נתקלתי בגרסת ישראבלוג לסכיזופרניה, כאן (זהירות זה ארוך. התקציר: הכותב של פינחסה, חיים*, מתוודה שיש לו 3 בלוגים פעילים במקביל, לפחות). עכשיו, זה לא שלא ידענו. הוא טרח לרמוז לנו שיש לו כמה בלוגים במקביל, כבר מזמן. אולי מתוך תקווה שנציק לו כדי לקבל עוד מידע (שכמדומני שלא התגשמה, כי מה אכפת לנו, אבל יתכן שזו רק אני).** בכל אופן, החלק המעניין לדעתי הוא הסיבה לכל זה, שהיא הזרה.

הסנרק העלה בעבר את הרעיון (פעמיים, אגב) של דמות הבלוגר כמשקפת את האדם, של הזהות הנוצרת ביניהם, ואף ציטט קטע יפה של בורחס שמתייחס לנושא ומציג אותו באופן מדוייק למדי. גישתו של הסנרק לעניין, היא השלמה: אני והבלוג זה אחד לאחד. הוא מנסה ליצור את הבלוג בדמותו.

חיים יוצא מאותה הנחת יסוד, אך נוקט בגישה ההפוכה: הוא מנסה לנתק את עצמו מהבלוגים, ליצור אי זהות בינו לבינם, הזרה, וריבוי הבלוגים הוא רק אמצעי לעשות זאת. הוא שובר את אישיותו לחתיכות, ולכל חתיכה מקדיש בלוג משלה. (מעניין אם גם לרוצח הסדרתי שבתוכו, זה שהורג דמויות וירטואליות בחשכת הליל, יש בלוג. תמהני.)

אבל כל זה כאמור רק רקע

השיחות על הנושא עם חיים ופינחסה, גרמו לי לחשוב עליו בעצמי. אני די דומה לבלוג שלי, כנראה. לא מתאמצת במיוחד לעשות הזרה. בשביל מה? לא מרגישה שהבלוג הוא אני, שאני חיה בשביל שיהיה לי בלוג, שאין לי קיום מעבר. אבל איזה צורך בכלל ממלא הבלוג? למה יש לי אותו, בכלל?

כמו משום מקום, נזכרתי בסיטואציה מכמה ימים קודם לכן. אני וינוקא מרוחים איפשהו בבית שלי, פוזה אופיינית, עדיין לא בשלב הסיגריות על המרפסת, ואחרי שחזרנו משיטוט לפיצריה הקרובה. בדיוק ניהלנו את אחת השיחות הרגילות שלנו, על איך להשתלט על העולם, ואז אמרתי, אתה יודע, החיים שלי הרבה יותר הזויים מכל ספר שאי פעם אוכל לכתוב. ינוקא הסכים איתי מיד והדיון נגמר.

וזו אולי הסיבה. כי החיים כל כך מלאים באפיזודות כאלה, קטנות וטפשיות, יפות, מכוערות, לא קשורות. שום דבר לא מתקרב לזה. שום דבר לא יותר יצירתי מזה. כל רגע ורגע הרי מלא התרחשות, מחשבות, הרגשות, פעילות. הכאב הקל ברגל, החום, הדגדוג של השיער על הצוואר. ערבוב התהיות על האהבות שלי, העבר, העתיד והחשבונות בדואר. הסיפורים שלי, מהעבר, נראים לי הזויים לגמרי כשמתעמקים בהם. ויש כל כך הרבה. לפעמים דווקא כשחיים אותם לא מרגישים. כי אז זו סתם המציאות. וכמו אצל קאמי, רק כשזה הופך לסיפור, קורה משהו.

אולי זו סתם הבדידות. נדמלי שמילן קונדרה דיבר פעם על כך שאנשים זקוקים לצופה בחייהם. הרבה אנשים מוצאים את זה בצורת בן זוג אהוב, שמכיר אותם כמה שאפשר. שקיומו הופך את סיפור חייהם למשהו ששווה לספר, כי יש מי שמקשיב לו. ששווה לחיות. הרבה בלוגים טובים נפתחו בגלל הצורך הזה. כי הסיפור הזה, המציאות הזו, הם יותר חזקים ממשהו שהיינו יכולים להמציא.

ואני, אני רק כותבת כאן איזו בבואה חלקית, חיוורת של הדבר האמיתי. רק על עצמי לספר ידעתי.

אני מרגישה כאילו

אפשר להביע את זה באמת, רק עם שיר

אבל אין לי אחד.

---------------------------------------------------------------------------------

* בפוסט המדובר פונה אל הקהל איש שמתייחס לעצמו כאל כש"א, כותב שורות אלה. הוא מבדיל את עצמו מפינחסה. בדיון מאוחר יותר, הוא טען שהכינוי רפלקסיבי, כלומר, שאני לא יכולה לקרוא לו כש"א. כש"ה (כותב שורות ההן) נשמע לי דחוק מדי. לכן החלטתי שמה שטוב בשביל אנשים שאני מכירה מהעולם שבחוץ, טוב גם בשביל האנשים שכותבים בלוג, כשאין ברירה. ומעתה יקרא שמו בישרא חיים, שזה קיצור של, האיש שכותב את הבלוג של פינחסה.

** אם מחטטים עמוק בהסטוריה, אפשר לגלות עדויות לכך שפעם היתה אופנה כזו בישרא, להאשים בלוגרים בהיותם כפולים, וגם אופנה לנהל שני בלוגים במקביל. (לא חיטטתי מספיק עמוק ולכן מצאתי רק את הבדיחות שצמחו כתוצאה מכך).