הפוסט הזה עלול להתערבב לי עם אחד אחר שאני כותבת. הוא ארוך, מפורט, כמו רשימת מכולת. של פריטים קטנים שמתארים את ההובלה האיטית שלי לנקודת שבירה, שהיא נחוצה לכל בניה מחודשת ראויה לשמה.

אני חושבת שזה התחיל בשבוע שעבר. בט"ו באב. הלכתי לי בערב לגיא וגילי. זה היה רעיון שלי. דיברנו וקשקשנו. גילי היתה צריכה ללמוד, אז נטשנו אותה והלכתי עם החבר שלה לסושי בר. מתישהו שאלתי אותו, אם הוא חושב שאני מוזרה או דפוקה, משהו כזה. הוא אמר שנראה כאילו אני נמשכת לדברים דחויים, גם בבחירת החברים שלי וגם בתחומי העניין. לא הסכמתי איתו לחלוטין, אבל חקרתי אותו על זה קצת. כן יש בזה משהו. שאלתי גם על האישיות. הוא אמר שאני יותר פתוחה.

גם עם אלונה דיברתי לא מזמן, וסיפרתי לה כל מיני דברים עלי, בדרך אגב, בטלפון, תוך כדי התלבשות. נורא מוזר לי, ככה, להגיד אותם. ולומר אותם חצי באקראי. גם האגביות היא מנגנון הגנה, מסתבר.

ינוקא התקשר מתישהו השבוע, אמר שהוא בסביבה. אמרתי, תן לי חצי שעה. חצי שעה אחר כך הוא התקשר שוב איזה צלצול וחצי. חזרתי אליו אחרי 10 דקות. הוא אמר שהוא כבר לא שם. כעסתי, ולא אמרתי מילה בקשר לזה.

לפני כמה ימים, שוב ביקרתי את גיא וגילי, והיה אצלם רונן, חבר של גיא. גיא מאוד אוהב אותו, אבל אלי הוא תמיד היה קר ומרוחק. בהתחלה, כשהכרתי אותו, עוד ניסיתי לדבר איתו, לפתח שיחה. תשובות לקוניות. קיר בטון. ויתרתי על זה. אבל זה בהחלט הפריע לי להסתובב איתם כשהוא בסביבה. מכניס איזה מתח פנימה, אי נעימות. הפעם, גילי הראתה לי איזו חידה במחשב, וגיא פתר אותה ואחר כך רונן פתר אותה ורק אני לא. זן חידה מהסוג הזה, שאני לא טובה בו. ואני, לא בנאדם שלוקח מספיק בקלות עניינים שוליים כמו לא להצליח לפתור חידה. ישבתי על המחשב וניסיתי לפתור, ורונן פשוט אמר לי את התשובה. שנאתי אותו באותו רגע. הוא אמר שהוא אדם רע ואכזר. אמרתי שזה נובע מחוסר פנימי באושר. "אז מה אני אעשה?" הוא שאל בזלזול. "תתבאס." "אה-הה." "אני לא אומרת לך מה לעשות", אמרתי, "זה פשוט מה שיקרה." גם אני, מסתבר, עוד לא יודעת להתעלות מעל לזה.

אחר כך הלכנו, ארבעתנו, לראות סרט בבננה-ביץ'. במעלית שאלתי את רונן, בהתקף אימפולסיבי, בקול ילדותי בכוונה, כאילו בצחוק, "רונ-ן, למה אתה שונא אותי?" הוא אמר, "אין סיבה." "לא נכון!" הכרזתי באותו קול ילדותי, ובחגיגיות, "לכל דבר יש סיבה!" (הייתי רוצה להקליט ולהשמיע כאן את מה שאמרתי, כדי שתבינו איך זה היה. יש מקרים בהם הטון כל כך חשוב, כמו כאן). רונן שתק במעלית, ודקה אחר כך, כבר בחוץ, אמר לי שהוא לא שונא אותי. "אז תפסיק להיות כזה סנוב!" אמרתי, כמעט באותו טון. הוא אמר שישתדל. ואז ניהלנו שיחה תרבותית על מה אנחנו עושים בחיים, תואר שני וכאלה. היה בזה משהו מאולץ. באיזשהו מקום, אני ביקשתי את זה, כך שהתקשיתי להפסיק.

(אחר כך ראינו סרט בים, אחריו היתה הקרנה של רוקי {מופע האימים של -}, אבל בלי קאסט, פגשתי שם מישהו שאני מכירה, הוא קצת התחיל איתי, לא כל כך רציתי, קשקשנו והיה משעשע.)

אתמול אריאל התקשר אלי. ממש מזמן לא דיברנו. זה לקח בערך שעה. (תוך כדי השיחה התקשר מישהו לפלאפון שלי, ממספר לא מוכר, אמרתי לו שאני בשיחה, הוא רק שאל איך קוראים לי, עניתי לו, והוא אמר שיתקשר שוב.) שאלתי את אריאל אם הוא חושב שאני דפוקה. הוא אמר שלא, אני פשוט יותר מורכבת מרוב האנשים, וזה דבר טוב. סיפרתי לו איך אני חייבת לסיים את הפרוייקט ולכן אני כל היום באינטרנט, אבל אין לי זמן לכלום. הוא הביע הזדהות עם הסיטואציה, והחלטתי שאולי אני לא הדפוקה היחידה. גם סיפרתי  לו שיש לי בלוג.

הרבה אחר כך, התקשרתי בחזרה למספר ההוא, לדבר עם צ'ומפי. כדי להיות תלותית ולהראות התלהבות, כמו שאני כל כך לא מראה בדרך כלל (לפחות לפי מה שגילי אמרה לא מזמן). כי אולי קצת הפחדתי אותו, וגרמתי לו לשחק משחקים, עם הקטע הזה שלא אמרתי לו איך קוראים לי. וגם כי נורא התחשק לי. דיברנו בטלפון שעה, והוא נורא עניין אותי, וגם קרא ספרים טובים, וגם לא נבהל מסיפורים מזויעים שסיפרתי לו, וגם לא כשדיברתי על גורגיאס. הוא בן 21. (!!!). הוא היה פחות ילדותי ממה שציפיתי, פחות מילדים בגילי, אני משערת. או לפחות מאלה שאני מסתובבת איתם. הרגשתי שאני אוכל להתאהב בו בקלות, מייד. אחר כך חשבתי על בייבי פייס, ועל האם זה אותו דבר או לא. כי אני כל כך רוצה להתאהב כנראה. אולי אני סתם בודדה, לא אולי, בטוח, וסליחה שגם אני מייללת לכם על זה. ואיפשהו הרגשתי שזה לא אותו דבר, בכלל לא. אבל אולי אני שוב טועה. כבר הפסקתי לסמוך על עצמי בעניין הזה.

אחר כך, קצת לפני 12 בלילה, קיבלתי מגיא את ה- sms הבא: לא רצוני, אלקובים, כי אם רצונך הוא שיעשה.

איזה כיף! הוא סוף סוף קורא את "איש הקוביה" כמו שאמרתי לו! התקשרתי לגיא וגילי ותוך רבע שעה הייתי שם.

גם רונן היה שם, שוב. לקחנו סרט בוידאו, דור הפרוזק. הסתבר שגיא כבר ראה אותו, ולא כל כך אהב. אני די אהבתי את זה בהתחלה, אחר כך פחות. רונן דווקא אמר שהוא מאוד נהנה. גילי הלכה לישון באמצע. ואז ישבנו ודיברנו. בעוד גיא דיבר בעיקר על הסרט, רונן דיבר בעיקר עלי.

הוא שאל למה הלכתי ללמוד מה שלמדתי. עניתי לו, שזה מספיק פרקטי, ויש בזה מתמטיקה. ולמה מתמטיקה? כי זה חלק נורא בסיסי באישיות שלי. (סיפור קטן מהילדות. אולי אני אספר אותו פעם, בפינת הנוסטלגיה). הוא שאל אותי עוד כמה שאלות. ואז אמר שאני חיה במלים. אפילו לא מלים שהן נורא אמנותיות, מלים מדוייקות. המשפט הזה הכה בי גלים, העלה בי זכרונות מלפני שנה, כששמעתי דברים דומים מאוד.

רונן המשיך. אני עודדתי אותו. יכולתי לומר לו לשתוק, יכולתי להתווכח, יכולתי לנתח אותו בחזרה, יכולתי לשנות נושא. אבל אני עודדתי אותו. ממש כמו אז.

כאילו אחרי כל השתיקה הזו שלו אלי, כשאני התמקדתי בלהתעלם מקיומו, הוא התמקד בלנתח את זה שלי, ועכשיו הוא שופך עלי הכל, מטיח אותו בפרצופי בבום. ולא שנפגשנו כל כך הרבה.

אמרתי על גיא, בהקשר מסויים, שהוא יותר חכם ממני. רונן שאל אם זה מפריע לי. לא, אמרתי, מפריע לי ההיפך, כשאנשים פחות חכמים ממני באופן מורגש ואז הם חושבים שאני יהירה. רונן אמר שהוא מכיר את זה קצת מעצמו. שלא כל שיחה היא ויכוח. שיש שיחות שהן סתם שיחות. שכשאני לא מסכימה, אני מנסה להפריך, וזה יכול להיות פוגע. שאפשר סתם לשכנע. אמרתי ששתי ההתנהגויות שאני רגילה אליהן, זה לוותר, או להפריך. ואני לא מוכנה תמיד לוותר. שלהגיד, "לא. אני רוצה עכשיו ככה" זה משהו שקל לי לעשות רק עם אנשים שאני מרגישה בנוח איתם, לא עם אנשים שמדברים איתי דרך מסיכות. הוא אמר שלכל אחד אפשר להוריד את המסיכה, להוציא אותו מהתבנית. סיפרתי לו על האיש שהפסקתי לדבר איתו לא מזמן. אמרתי שהיו לו כבר תבניות מיוחדות אלי. שיש לי הרבה טריקים בשרוול אבל לא תמיד אפשר.

ורונן המשיך. אני לא זוכרת כבר מה הוא אמר בדיוק. לא כרגע בכל אופן. אני רק זוכרת שאמרתי לו פתאום, די, אני תיכף מתחילה לבכות. ושמתי לב שבאמת יש לי דמעות בעיניים. רונן התנצל, אני אמרתי שזה לא חשוב, אז אני אבכה וזה יעבור לי. ואז הלכתי הביתה. כשיצאתי משם, הרגשתי איך דמעות ממלאות אותי. עצרתי את זה, הבטחתי לעצמי לעשות שוב מדיטציה ולהרגע קצת, הלכתי הביתה, וישבתי עוד שעה על הרשת, סתם. ואז הלכתי לישון. לא מדיטציה ולא נעליים.

אני רוצה תגובות, אבל אני לא יודעת אם אני אוכל לענות על כל דבר. אנא אל תעלבו.