לפני שנה, זאב אמר לי שאני לוגית מדי. הוא חזר על זה שוב ושוב, בניסוחים שונים, ולא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, וגם לא יכולתי לעצור אותו. לא ניסיתי. ארקדי הסביר לי בסוף, ואני התעצבנתי שזאב מתקשר איתי דרך ארקדי, ושארקדי אומר לי מה זאב חושב, ולא מה הוא חושב.

ההסבר של ארקדי היה קשור להבדל בין מלים ותחושות. לוגי זו לא המילה הנכונה כאן. ההחלטות שלי הן הרבה פעמים רגשיות. אבל, הוא דיבר על לעשות shut down למוח, ואז נפל לי האסימון, והתחלתי לדבר על ההרגשה של לרקוד.

ואת כל זה הוא עשה במיילים, ורק ארקדי הסביר לי בעל פה. למען השם, דבר איתי! מה אתה שולח לי דברים כאלה במייל? איך אתה שופט ככה את החיים שלי, למה אתה כל כך כועס עלי לעזאזל, כאילו זה אישי נגדך, שאני חיה ככה. אני לא יודעת לעשות את זה אחרת! די! אני וורבאלית! Love me for what I am!

אני חיה במלים, לא בתחושות, זה לא בלתי נכון, סוד האושר לא נמצא בקופסא קטנה בחדר שלך ליד אוסף הדיסקים, גם אתה כלוא בבעיות שלך בדיוק כמוני, אבל אתה אפילו לא מקשיב לי, ותמיד תמיד מעמיד פנים שהכל טוב אצלך. הכל פשוט מושלם וורוד! כן, מושלם וורוד! מה אתה מבין בכלל, אתה לא היית אליס אף פעם, אתה לא יודע איך זה להיות אני מבפנים, רק זאב אתה יודע להיות, רק הדרך שלך נכונה, תשתוק!

***

הוא אמר שיכולתי לומר לו לשתוק. וזה נכון, לא אמרתי. להפך, עודדתי אותו להמשיך, שאלתי שאלות. יש דברים שאני לא יכולה לראות מבפנים. שרק אנשים מבחוץ, וכמו שראיתי אתמול – דווקא אלה שהם לא חברים שלי, יכולים לומר לי הכי טוב. וזאב, למרות שכן היה אז ידיד שלי, אמר משהו, ומשהו מעניין, משהו שעוד לא שמעתי על עצמי. ואני, עבד לשינויים, לבניה, ללמידה, להשתנות. חוץ מזה, לפני שנה הייתי כל כך אבודה. כל כך. לא קיבלתי את כל זה, אבל רציתי לפחות לשמוע, להבין, את כל מה שיש לו לומר. בלי ביקורת אפשר להתקע במקום. וזאב, חסר גבולות כרגיל, פשוט המשיך והמשיך והמשיך ולא ראה כלום. לא כמו רונן, שנבהל כמו זר שהתקרב לפתע יותר מדי, וחזר לגבולות, לנימוס. זאב רצה שאני אבכה, ואפילו לא היה בסביבה כדי לראות את זה קורה.

הייתי צריכה לומר לו לשתוק מוקדם יותר.

אני עוד פחות עשויה להגיב לתגובות בפוסט הזה מאשר בקודם. אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה. ואם אין לכם מה לומר, זה גם בסדר. אתם לא חייבים להגיב.