אתמול בלילה הרגשתי אותה בחוזקה. האמת, בהתחלה בכלל לא ידעתי מה זה. לפעמים זה קורה לי, נדמלי שאני מרגישה טוב, ואז תופסת את עצמי, נניח, בוכה משום מקום, ומבינה שיש כאן בעיה. זה סתם הרגיש כמו מן חוסר סיפוק פנימי כזה, ידעתי שאני צריכה לחזור למדיטציה, אבל זה לא הלך. לא תמיד אפשר לעשות את הדבר הנכון. התקשרתי לאביב, איימתי לא לבוא ליומולדת שלו, זה קצת הפריע לו בהתחלה, אבל אחר כך כשסכסכתי אותו, בטעות וכבדרך אגב, עם ידידה שלו שהיתה שם, נראה לי שהוא אפילו היה מעדיף את זה.
התקשרתי לאקס הלא מיתולוגי. מזמן לא דיברנו. הוא היה אצל איזה חבר שלו, זמן לא טוב. אז התקשרתי לארז.

עם ארז לא דיברתי כבר לפחות חצי שנה. כשהכרתי אותו, שנינו היינו בערך בתחילת התואר. רק ששלו היה באוניברסיטה. מאז דיברנו באופן בלתי רציף, אחת לכמה חודשים ארוכים, ולעומק. הוא פרש מהלימודים קצת אחרי שהכרתי אותו, ומאז עשה עם עצמו כל מיני דברים אחרים. החל מכתיבה, דרך טיול בעולם, וחזרה, ועוד טיול, כל מיני עבודות. לא יודעת בדיוק, לא עקבתי עד הסוף. שוכבים אצלי בבית המון ספרים שאני באמת צריכה כבר להחזיר לו, שקיבלתי בירושה לפני איזה טיול ארוך כזה. פעם הוא הזמין אותי, לאיזה בית, לסדנא לחיפוש האמת עם גורו. כשאומרים לי דבר כזה, מיד אני נדלקת ובאה, מה, מחפשים את האמת ואני לא אבוא?! היה מוזר מאוד, הייתי ביקורתית שם ממש כמו כאן, וכל העסק לא עבד טוב במיוחד. בכל זאת, כל הערב, והאנשים, והחוויה, היתה מאוד עוצמתית ומעניינת. אולי בהזדמנות אני אספר.
אז אתמול דיברנו. הוא שאל מה שלומי. איכשהו, אני תמיד מספרת לו את הכל בדיוק. אז סיפרתי שאני לא מתקדמת מספיק עם הפרוייקט, קשה לי להושיב את עצמי על זה. וגם, בדידות.
ופתאום קלטתי, בתוכי, בפנים, כמה זה נכון. שאני אומרת הכל, ומספרת הכל, לכל מי שסביבי, ויש שם כמה אנשים, אבל הכל באוירה כזו של "סבבה". אני לא מדברת על בדידות של זוגיות. אני מדברת על בדידות אנושית. הצורך בחבר טוב. הרווח התמידי שביני ובין האחרים, כל אחד כלוא בעולם משלו, מרוכז בעצמו, בתוכו, שקוע, לא מבין, לא מזדהה, לא יכול, לא מסוגל, הרגשתי את זה כגוש ממשי של משקל שפתאום שמתי לב שהיה עלי כל הזמן.
והוא, פתאום, איך תמיד הוא מוציא את זה ממני, בלי להתאמץ בכלל. הנכונות שלו לקלוט, להקשיב, העניין שלו.
ואז חשבתי, מספיק על עצמי, לא שאלתי בכלל מה שלומו. משהו כמו 5 או 10 דקות לתוך השיחה, אמרתי לו שהוא נורא מעופף, והתחלתי לנאום על חשיבותה של השכלה אקדמית. בכל זאת, כדאי להתחיל מתישהו. והוא קיבל יפה את ההתקפה שלי, שאומרת את דעתי הקונפורמיסטית, למי שמזמן לא ראיתי וזה כל כך לא ענייני. ובכל זאת. ולא שהוא לא מתכוון ללמוד מתישהו. תוך כדי השיחה חשבתי על הפוסט הזה, והנה אני עושה בדיוק אותו דבר למישהו אחר. לפחות זה לא במיילים. גם זה משהו.

כשארז ענה לי, הוא היה חד ובהיר הרבה יותר מקודם, בוטח. הוא דיבר על כך שלא אכפת לו להיות לבד כל החיים והוא יהיה מאושר עם זה. וידעתי שזה נכון, ושטוב לו. במובנים מסויימים הוא מאוד מעופף, אבל באמת טוב לו. ויש הרי כל כך הרבה אנשים אומללים סביב. האושר שלו הוא חזק. הוא מעומת עם המציאות, ומחזיק בו. אמרתי לו משהו על האמיתיות שלו.

אני לא כזו. הרבה יותר שברירית באושר שלי. הרבה יותר תלויה בסביבה. יותר משתוקקת. יותר זקוקה לה. עדיין לא מאוזנת לגמרי, באופן בו הייתי רוצה, בין השלמה עם המציאות, לבין תשוקה.

כל כך מהר ברחתי מהרגשת הבדידות הזו, הא? לדבר על אנשים אחרים זו יופי של הסחת דעת. לא התמודדתי איתה באמת.