כל בלוג אנונימי צופן בחובו פרדוקס.
אתה רוצה שיקראו אותך, ושיבינו, ושיתקשרו. אתה רוצה לספר. אתה רוצה שידעו. [אם אתה לא, מה אתה עושה כאן בכלל?!]
אבל, אתה לא רוצה שיזהו. שלא ידעו מי אתה. תמיד תהיה פשרה: ככל שתחשוף יותר, תתנקה יותר ממה שרובץ עליך (גם אם בבלוג שלך אתה מתלונן על העירייה). אבל גם תגדיל את הסיכוי שתזוהה.
לפעמים, כן, יש את היצר הקטן הזה, משחק קטן שלך מול הסביבה, לרמוז בלי לומר, כפי שתיארתי בעבר למשל כאן. וכפי שחזיתי שיקרה, כבר כאן.

אבל יש מקרים אחרים.

כמה ימים אחורה, לפני הופעה כיפית בניצנים (אני לא זקנה. זה הם צעירים. זה דווקא גרם להם לעשן פחות והיה כיף. סצינה הזויה: שני חנונים יושבים על החול, וכל אחד מקריא בקול רם ספר אחר. אחד מהם היה של ניטשה, השני של רומן גארי. אפילו לא טרחתי להכחיש קשר). אני ועוד 3 אנשים, בדיון סביב העובדה שאין לי בלוג. (ובאמת אין. הכל פיקציה). מאוחר יותר באותו לילה, גיליתי שהיה מי שחשב, שאם הוא נתקל בי פעם ויודע שיש לי בלוג, גם אם ממש אין בינינו קשר, זו עדיין סיבה מספיק טובה לשים קישור אלי באתר שלו. ושם, שם יש אנשים שגם בהם, אני עלולה לפגוש. גם איתו, נאלצתי לנהל דיון של ממש בסוגיה, כדי להסיר את הקישור הסורר ההוא.

עכשיו, מה הבעיה שלי בעצם?

חלק מ- fair play של בלוג, זה שיכולים למצוא אותו. הוא עלול להמצא, אם מחפשים אותו, או סתם בטעות. צריך להתכונן לזה, בכתיבה. לקחת את זה בחשבון.

אבל, לא רוצה שהדבר הראשון שידעו עלי זה שיש לי בלוג. לא רוצה שיקראו אותו מכרים מרוחקים, כי הם יודעים שזו אני, ובא להם לחטט לי בחיים.

אם הם מוצאים אותו במקרה, עניין אחר. אז, אם הם ממש טרחו לקרוא מספיק כדי לזהות אותי, אולי הם אהבו את הכתיבה. אולי הם אוהבים לקרוא בלוגים להנאתם. אולי הם אמרו לעצמם, מעניין מה זה הכינוי המוזר הזה.

אבל זה לא שמישהו בא ואמר להם, הנה זו אליס, אתם עוד לא מכירים אותה, אבל אולי יצא לכם, ו, אתם יודעים איזה קטע? יש לה בלוג. צחוקים.

זה בדיוק מסוג הדברים, שמפריעים לאנשים לכתוב בשלווה את הבלוג שלהם. הידיעה שהשכנה מלמטה קוראת, ותרכל עליהם אחר כך.

פחות אכפת לי, כשחברים שלי קוראים. אם יש להם סבלנות לקרוא, שיקראו.

לא מזמן, ישבתי עם כמה חברים בפאב. כמה מהם אני מכירה מזמן, וכמה שראיתי פעם אחת בדיוק קודם. מתישהו בערב, תפסה אותי אחת הבחורות שאני מכירה רק בקושי, וגררה אותי לפינה אפלה.* היא אמרה לי שקראה את הבלוג, כולל קטע שכתבתי שהזכיר אותה.

היא דווקא לא נעלבה או משהו, סתם, שתדעי, היא אמרה. הייתי קצת בשוק. די הערכתי את זה, שהיא אמרה לי. ושתקתי. בלוג יכול לפגוע במקומות שאתה לא מצפה, כמו כאן. לא חשבתי, מה יקרה אם הבחורה הזו, שאני בקושי מכירה, תקרא את הבלוג. חשבתי רק, מה יקרה אם מי שאני אוהבת, או מי שאני שונאת, או אמא שלי, יקראו אותו.

ואז, משכתי בכתפיים המנטליות שלי, ואמרתי לעצמי, לא אכפת לי.

אבל, היא מצאה אותו בעצמה. היא טרחה לקרוא. היא לא ידעה מראש שזו אני. זה כל כך שונה.

האמת, למצוא את הבלוג לא כל כך קשה. האחרון שהתנסה בספורט הזה, הוא גיא, ששלח לי לינק אליו, עם סימן שאלה. (אמנם למייל שמופיע בבלוג, אבל שטויות. זה באמת, אבל באמת, היה ברור לגמרי, כי בדיוק סיפרתי לו שהתקבלתי לויצמן). כל זה, כי היתה לי איזו פליטת פה על האתר שלי. וגיא הרי חייב לדעת הכל. אבל, יכולתי לשתוק. חוץ מזה, לא נראה לי שהוא יטרח לקרוא.

יש לי ניחושים לגבי עוד כמה אנשים שמצאו אותו. לפעמים מילה אחת בתגובה, צורת ביטוי, פשוט צועקים. לא פרנויה, סונארים מחודדים למדי.

בינתיים אני בסדר עם זה. נראה לי. לא מפריעים לי, אנשים עם בלוגים. לא מפריעים לי, חברים טובים. לא מפריע לי, פה בנאדם, שם בנאדם, שמצאו אותי באקראי. אבל כולם ביחד, לא יודעת, לפעמים זה מציק.

שום דבר לא נותן שליטה מוחלטת. כלום. ומה שנכתב, גם אם ימחק, אי אפשר להחזיר את הגלגל.

אני מתחילה לחשוב אם אני מגזימה כאן.

-----------------------------------------------------------------------------------

* אולי לא מאוד אפלה. זה סתם נשמע טוב. אל תהיו קטנוניים.