הנה פוסט שקשה לי לכתוב. רק שתדעו.

רציתי לדבר לשם שינוי, על מה הבעיה שלי לעזאזל עם מערכות יחסים. ולא, אני לא מדברת על דייטים. הפעם. אולי הכל מתחיל מדייטים, אני לא יודעת, אבל אני חושבת ששם אני עוד בסדר. לכולם יש דייטים גרועים כל הזמן. החוכמה היא לא להשאר איתם יותר מדי. אני מדברת על משהו שקורה אחר כך, לא יודעת מתי, משהו שאני מפספסת, מפספסת לגמרי.

מערכות יחסים. כבר המילה היא גדולה ומפחידה כזו. ומעידה על משהו מסובך. ובצדק. אני, איכשהו, תמיד מסבכת את זה יותר.

האקס הרשמי האחרון שלי, נזרק אי שם בשלהי שנת 2000. מאז, אני מתמחה בעיקר בלצאת עם אנשים, ואם זה חוזר על עצמו משך תקופה מספיק ארוכה, הם הופכים להיות הלא-חבר שלי. בלי הרשמיות. בלי הטקסים של לפגוש חברים, או לפחות, לא באופן מעיק, מקסימום כמה חברים יושבים אצל מישהו, או בפאב. בלי הורים. בכלל. בלי לדבר כל יום. לא תמיד במונוגמיה (וזה, ברוב המקרים, בא דווקא מהצד שלי. נגיע לזה). בלי לדבר על העתיד שלנו, על מחוייבות. בלי ציפיות. בלי הפגנת רגשות. בקיצור, בלי.

אני מתארת לעצמי, שיש לא מעט זוגות, שהם חברים למען הנוחות, מגן, אנטי-בדידות שכזאת, מין קבוע שמתחזה להיות מערכת יחסים. אצלי, זה קצת הפוך. מערכת יחסים, שמתחזה להיות מין קבוע. הס מלהזכיר, שאכפת לי. הס מלשאול, אם לו אכפת. הס מלהראות שאני יכולה להפגע ממנו. את כל זה, נא להדחיק. זה קיטשי מדי. וקיטש זה איכסה.

זה הצורך שלי, להיות חזקה. להראות חזקה. לא להיות תלותית. לא להיות מעיקה. לא להיות כל מה שכל כך שנאתי באקסים הרשמיים שלי. לא להיות לא רצויה, בעיניו של מישהו אחר. והרי, זה רק כי אני כן. זה רק כי אני כל כך פוחדת להפגע, לכל הרוחות, פוחדת שלא יאהבו אותי, מתקשה להאמין שאפשר, לא שואלת, לא שואלת, לא שואלת. גם לא יודעת לענות.

אני כן תלותית, כל כך תלותית שאני חייבת לחסום את זה, להפסיק, להגביל.

לא מזמן, ביום מדוכדך כלשהו, אמרתי לידיד שלי כמה אני רוצה מערכת יחסים נורמלית. תראי, הוא אמר, ההורים שלי נשואים כבר כמעט 30 שנה, יש להם מערכת יחסים נורמלית, בית ושלושה ילדים, והם לא מאושרים.

אולי הוא צודק. כלומר, זה נכון שמה שנחשב נורמלי לא מביא בהכרח אושר, ושאני לא בחורה רגילה, כך שאני לא צריכה לצפות ליחסים רגילים.

ובכל זאת, משהו כן צריך.

באיזשהו שלב, אחרי שאני יוצאת איתם כמה זמן, מגיע זמנה של שיחת יחסינו-לאן. כלומר, נראה לי. אני לא ממש יודעת איך עושים כזאת. בחורה רגילה, ואת זה אני יודעת משמועות, עושה לבחור כמה שיחות יחסינו לאן במהלך הקשר שלהם. הראשונה, היא בדרך כלל, איך אתה מגדיר את הקשר בינינו, או במלים אחרות, האם אני סתם סטוץ בשבילך או שאנחנו חברים. בשלב יותר מתקדם, אחרי שמכירים לו את ההורים (איך עושים את זה? אין לי שמץ), יש שיחה של, איפה אתה רואה את עצמך בטווח רחוק, אותנו, לאן הקשר הזה הולך, או בקיצור, האם אתה מתכוון להתחתן איתי, ואם אפשר אז גם, למה אתה לא מציע. בטח יש עוד כמה, שאני לא מכירה, וכמובן, שמעולם לא ערכתי. ואין לי מושג איך.

אני, אישית, חוטפת חררה רק מלחשוב על שיחות כאלה. לא חושבת שלשאול בחור בפגישה ראשונה, מה אתה מחפש בקשר, יקדם אותי לאנשהו. (מישהו פעם שאל אותי את זה. נתקעתי. לא ידעתי מה לענות לו). זו בעיקר שאלה שנועדה לבדוק עד כמה הצד השני יודע לזבל את השכל, וזו אמנם מיומנות חשובה, אבל יש דרכים פחות מעיקות לבדוק אותה. חוץ מזה, אני לא יודעת בעצמי, בהתחלה של קשר, מה אני רוצה מהקשר הזה. דווקא כמה מהבחורים שהתאהבתי בהם קשות (ולא שהיו כל כך הרבה כאלה), התחילו בתור משהו סתם, כדי להעביר את הזמן, או בשביל סקס. והרי את התשובה לשאלה הזו, אני אלמד מהר מאוד.

שיחת יחסינו-לאן נוסח אליס, כזו שאני מסוגלת לעשות, נשמעת בדרך כלל ככה:

אני: תראה, הקשר הזה לא רציני. אז מעכשיו, הוא לא מונוגמיה.

הוא: (הסכמה שבשתיקה)

יש לזה עוד כמה גרסאות, כמו, "אתה לא קנאי, נכון?" או, "יפריע לך אם אני אהיה עם מישהו אחר?" או, "מה שהכי חסר לי עכשיו, זה איקי בצד שני." (אחרי שהוא מצא אחד עלי).

לטווח הקצר, הם מאוד שמחים עם זה, לכאורה זו הרי התגשמות הפנטזיה הגברית.

אחרי כמה מקרים כאלה ברצף, הגעתי למסקנה המצערת, שבחורים לא רוצים חופש. לא. הם רוצים שנכלא אותם, שנקשור אותם בשרשרת, ושנקנא לכל מבט חטוף שלהם אל מישהי אחרת. הם רוצים חברה. מחוייבות. אישה, אפילו. ואני, אין לי זמן לקנאות יתר, לכל המעקבים האלה.

האמת, גם אני מעדיפה משהו כזה. לא שרשראות, אבל משהו, טיפה פחות קיצוני. אני אפילו משתדלת לא לעשות את השיחה שלי. בדרך כלל, בזמן האחרון, לפחות זה עובד.

אני לא יודעת לשים את האצבע מספיק טוב, על הנקודה המדוייקת שבה הבעיה מתעוררת. ההתחלה היא בסדר, לא חושבת שאני שונה מכל אחת אחרת. אבל אחר כך, איפשהו בהפיכה של שני אנשים משניים לזוג, משהו נדפק. אני כבר כל כך לא זוכרת איך נראה משהו בריא ונורמלי, קשר דביק, לפחות קצת. איך מתנהגים? אני אמורה להתקשר? מתי? מאיזה שלב זה מתחיל? אני אמורה להראות לו חיבה? ומה אם אני לא סגורה על עצמי? ומה אם אני לא יודעת מה הוא חושב עלי? ומה אם הוא נותן לי מחמאה ואני שותקת, כי אני לא יודעת איך להגיב? אני משדרת אדישות? קרירות? חוסר עניין? אני משדרת שאני רוצה רק מין?

יש לי גם בעיה ליזום שיחות. שיחה על הקשר, מטה-קשר, נתפסת אצלי כמשהו מאוד מעיק, שיש להמעיט בו. עדיף לדבר שיחות אמיתיות. כי שיחות מטא, יש להן תכונה כזו, שלפעמים כשמתחילים איתן, כבר אי אפשר לדבר על שום דבר אחר.

אבל אני, לא יודעת לפתוח את הפה שלי, כמו שכל בחורה נורמלית יודעת. הבחור יכול לומר כל מיני דברים מוזרים, עלי, עליו ועלינו, ואני בדרך כלל אשתוק ולא אגיב, אם אלו סתם הערות ביניים. אם הם היו שואלים אותי מה אני חושבת, עם זה עוד יכולתי להתמודד. אבל, הם גברים, הם לא יודעים לעשות דברים כאלה. טוב, יש גם כאלה שיודעים, אבל עושים את זה יותר מדי, וזה מעצבן אותי בטירוף.

לפני כמה חודשים, יצא לי ליזום כזו. שיחה על קשר, כלומר. ממש התגאיתי בעצמי, והצעד נעשה מתוך מחשבה מודעת. זו לא היתה חלילה שיחה שמובילה לאנשהו, אלא יותר שיחה שנועדה ליישר איזשהם הדורים, שלא ברור אם היו עקומים מלכתחילה. שיחת אימון. ממש כמו בחורה אמיתית. ועבדה לא רע דווקא.

עוד סוג של שיחות שאני לא יודעת ליזום, הן שיחות עלי. כלומר, אני לא אשאל אם הוא אוהב אותי כי זה סתם מעצבן, אם הוא ירצה הוא יגיד. אני לא אשאל אם הוא חושב שאני שמנה, כי אני יודעת שאני לא. אני לא אשאל מה דעתו עלי, כי זה נשמע כמו אם הוא אוהב אותי, רק בגרסת הלייט, או לחילופין, צורה לסחוט מחמאות. ומה, אין לי בטחון עצמי, אני צריכה מחמאות?

אז זהו, שכן. נורא צריכה. כן, כן, אני יודעת הכל, אבל אני יודעת בראש, אני לא מרגישה ככה. אני ממש בחורה חסרת בטחון וסטריאוטיפית, רק טיפה פחות חסרת בטחון, וטיפה יותר מסתירה את זה. זהו.

ככל שהפוסט הזה נמשך, כך אני רואה את המגבלות שלו. אני מצליחה להעביר רק חלק כל כך קטן מזה. אולי אני אכתוב פוסט הסטוריה,  שיספר על הקשרים ההזויים שהיו לי. כנראה שצריך.

ועוד בונבון - הצעות חברות ביזריות שקיבלתי:

* תגידי, אליס, מתי היינו חברים? בתקופה X. לא, אני מדבר על הפעם השניה! לא לא לא, אנחנו לא היינו חברים, יצאנו, לא היינו חברים. אבל, נו, זה היה ברור... לא! לא מוכנה לשכתוב הזה רטרואקטיבית.

* תראי, אנחנו נפגשים כבר כמה חודשים, אני לא רואה אותך כסטוץ או משהו כזה. את רוצה שנהיה יותר ממוסדים? לא! (כמעט העפתי את הקיר עם הצרחה שלי). אני לא רוצה מיסוד כרגע בחיים שלי, ובטח לא ממך. (פאוזה קצרה) כן, את צודקת. זו תהיה רק העמדת פנים.

יום אחד, כשאני אהיה גדולה, זה יעבור ואני אבין איך לעשות את זה. אבל בינתיים, ככה זה.