שראל

שיחת טלפון לילית עם שראל (האקס הלא-מיתולוגי. החלטתי לתת לו שם בכל זאת) נמשכה 3 שעות, לפני כמה ימים. פתאום קרבה, לא כמו פעם, לא קרבה של שני אנשים שהם כשתי טיפות מים ומשלימים את המחשבות. ובכל זאת, קרבה, של שני אנשים שונים, מאוד שונים, שמכירים הרבה זמן והרבה פנים אחד של השני. ויש ביניהם איזו הבנה בסיסית. שראל הוא בין החברים הבודדים שלי, שממש מכיר את המשפחה שלי. אמנם מזמן. אמנם הרבה השתנה. ובכל זאת.

והנה, אחרי כמה שנים רחוקות, פתאום שיחה של ממש. דיברנו על טיפול פסיכולוגי, יתרונות וחסרונות, ואנשים שאנחנו מכירים שהולכים לטיפול. דיברנו על האקסים שלנו. דיברנו על אהבה. וזוגיות. סיפרתי לו שיש לי בלוג, לא רציתי בכלל לומר את זה, אבל זה היה ממש נחוץ כדי לומר כל מיני דברים. דיברנו עליו. דיברנו עלי. דיברתי על התסביכים שלי. דיברתי על הלימודים. ועל הפחדים שלי. ועל הניתוק שלי, ניתוק זו לא בדיוק המילה, ניתוק מעצמי, שכל הזמן אני שוכחת אותו והנה הוא עולה שוב ומכה בי במלוא העוצמה, כואב לו שם בפנים, למה אני לומדת אך ורק דברים ריאליים. סיפרתי לו על ידיד, שלומד משפטים. לדעתי, דווקא חידות לוגיות נורא מדליקות אותו, ומפתיע שהוא לא לומד מתמטיקה או פיסיקה או הנדסה. והוא אומר, משפטים זה טוב, גם אבא שלי כזה. אולי אני אותו דבר. לא יודעת. גם הצד הריאלי חשוב לי. לא רואה את עצמי בלי זה. או אולי כן. אולי אם הייתי לומדת פילוסופיה, או פסיכולוגיה, או השד יודע. אבל את שני אלה אני מאוד אוהבת.

ועל פחדים סתם. וחוסר בטחון. אמרתי שאני מרגישה טפשה. ועל הבית שלי. (אני לא רוצה לדון כאן בבית שלי. קל מדי לזהות אותי. הבית שלי כלול בזה. הם לא כותבים בלוג. ואני אוהבת אותם מאוד, וטוב לי שם, תודה).

בסוף התעייפתי וסיימתי את השיחה. הצצתי בשעון וראיתי ש- 2 בלילה.

ארז

בבוקר התקשר ארז, שאמר לי לא מזמן שיגיע לתל אביב. ואז הוא בא לבקר. יש משהו בנוכחות שלו, מורגש יותר מבטלפון. הוא רגוע, שליו מבפנים, טהור כמו חצי מואר. וזה אדם שלפני כמה שנים כשהכרתי אותו, היה סתם סטודנט מחפש ולא מאושר כמו כולם. אבל עכשיו, הוא ממש שונה. ובאמת יסתדר עם זה, איפה שלא יזרקו אותו, יסתדר מבפנים. יש הרבה שיודעים להסתדר מבחוץ. אבל הוא פשוט משהו אחר.

הוא שאל מה איתי, שאני עצובה, מוטרדת. סיפרתי לו שהיתה לי שיחה ארוכה ערב קודם, וזה היה די חזק. ההשפעה עוד נמשכת, קלטתי. הוא אמר שרואים. הוא הביט בי בעיניים, כל הזמן, וגם דיברנו על זה. יש אנשים שמביטים בצורה תוקפנית, מנסים לחדור פנימה בכוח. אבל הוא מביט מתוך קבלה, בשקט.

הוא אמר שאני הרבה יותר רגועה מהפעם הקודמת שפגש אותי, שהיתה לפני יותר משנה. יותר רכה. פחות קליפות. דיברתי על הויפסנה וגם על הבלוג. שכבר לא אכפת לי. כמעט כל דבר אני יכולה לספר על עצמי.

ארז ביקש שאקרא לו משהו שכתבתי ואני נרתעתי. אמרת שכבר לא אכפת לך, הוא אמר.

פשיעה

הצעתי שנאכל משהו, והכנו פסטה. (יש לי שוב גז. איזה כיף זה. ההנאות הקטנות של החיים). ארז אמר שהוא מומחה בלהכין ספגטי ומעדיף את הארוכים. הסכמתי לתת לו את הכבוד של מכין הפסטה, והוא לקח את הספגטי ושבר אותם לשניים.

מה אתה עושה?! צרחתי עליו. פושע! הם יוצאים פחות טעימים ככה! ארז היה קצת מופתע מהלחץ שלי. כמו שהוא קרא לזה. הבעיה עם אנשים חצי מוארים, זה שהם לוקחים הכל ברצינות, החוש הומור שלהם, הציניות שלהם, פשוט לא עובדים. אי אפשר להריץ איתם צחוקים.

אחרי שפושע הספגטי מס' 1 חתך את הספגטי (איך יכולת לומר שאתה יודע להכין ספגטי, אם אתה חוצה אותם לשניים?! זה הדבר היחיד שאני לא יודע. ובינינו, הרי להכין ספגטי זה קל נורא, אם את זה הוא לא יודע, הוא ממש בלאי), הוא ביצע עוד כמה פשעים ועבירות קלות. למשל, הוא אכל את הספגטי עם סכין ומזלג, ולא עם מזלג וכף, כמו שצריך. אבל על זה אפשר לסלוח, הרבה אנשים עושים את זה. אבל לראות אותו חותך אותם, ספגטי תמימים לחלוטין שלא עשו לו שום דבר רע, נחתכים ככה עם הסכין, עשה לי לא טוב. וכדי להוסיף חטא על פשע, או פשע על פשע, אחר כך הוא לקח עוד מנה, וכיוון שנגמר הרוטב, הוא שם על זה, נכון מאוד, קטשופ.

וזו הוכחה חותכת לכך, שגם אנשים חצי מוארים, לא בהכרח יודעים לאכול. ובמיוחד לא ספגטי.

עוד קצת ארז

דיברנו עוד. ארז אמר שאני צריכה לסוע לכמה ימים, לאנשהו מבודד, והכל יהיה בהיר יותר, בעיר יש עומס. אבל אין לי את הזמן הזה, אמרתי לו. באמת אין לך, הוא שאל, לא, אין לי, התעצבנתי עליו. טוב, אני מאמין לך. (תודה באמת). ואני פתאום קלטתי, שכל התקופה הזו, גם היא תעבור, זה רק טבעי שיהיו לבטים כל פעם שמגיעים לצומת בחיים, ולפעמים גם באמצע הדרך. ואין מה להתבאס מזה, ולחכות להקלה, ככה זה צריך להיות.

עישנו סיגריה על המרפסת. נורא מוזר לי שהוא מעשן. לא מסתדר לי איתו.

זה לא בתסריט

גם ארז לא הבין מה מפריע לי, שהסיפור של ויצמן לא היה בתסריט. גם גיא לא הבין. אף אחד לא הבין. אתמול נפל לי האסימון. ישבתי וקראתי את "ספר הגולגלות" (רוברט סילברברג) שוב. ממש בהתחלה, אחת הדמויות, אוליבר, מריץ לו בראש תסריט היפוטתי של מוות פתאומי, כמין שיחה דמיונית עם החברה שלו.

"מוות, לו אן, חשבי על מותה של לו אן צ'יימברס, למשל, ביום חמישי הקרוב בבוקר, לא ב-1997, אלא ביום חמישי זה בבוקר.

(...)

הנה את פוסעת לך ברחוב בדרכך לבקר את סבא וסבתא ועורק דם מתפוצץ ברקתך, סתם כך. שטף דם במוח. מדוע לא? זה עלול לקרות גם לצעירים בני 19 מדי פעם, אני מניח.

(...)

ורק חשבי על כל מה שהפסדת. הפסדת את הכל, את שקיעת החמה וזריחתה, את ניחוח האומצה הנצלית, את מגעו של הסוודר הרך כנגד עורך, את תחושת שפתי על פיטמותייך הקטנות והנוקשות. איבדת את הקניון הגדול ואת שייקספיר ואת לונדון, והשמפניה. וחתונתך הגדולה ואת פול מקקראתני ופיטר פונדה והמיסיסיפי, את הירח ואת הכוכבים. לעולם לא יהיו לך ילדים ולעולם לא תטעמי טעמו של קאוויאר אמיתי. מפני שאת מתה על המדרכה והמיצים בגופך כבר הולכים ומחמיצים."

לא בא לי למות מחר בבוקר. אז כל מה שמחוץ לתסריט, יכול להיות מפחיד.