אתמול

אתמול הייתי בויצמן. כי היה לי טרמפ מפתיע כזה. נסעתי לראות מה קורה. מקום מלא במכוניות, כולם שם, וכולם בתוך הבניינים, עובדים, לא כמו בטכניון, שלפחות כמה אנשים ממעשיה וטיול, וכמה ביולוגים, מקשטים את הדשא. הלכתי לדבר עם כל מיני מנחים, כי זה מה שעושים, ואני כבר יודעת. כמובן שאף אחד לא היה כי לא קבעתי איתם, כי באתי בטרמפ מפתיע. ואז, הלכתי לחפש מישהו, וקיבלתי התקף קל של פחד. חזרתי לאחור, והלכתי לחפש את עצמי במקום אחר. להרגע.

זה נורא קשה להתבודד דווקא כשאתה רוצה את זה. פתאום אנשים צצים לך בכל מקום, והשבילים הצדדיים שאתה מוצא לא שקטים מספיק.

הפחד הוא אמיתי. זו בעיה לדבר עליו, כי זה צרות של עשירים, אבל זה הבלוג שלי, ואני אכתוב על מה שבא לי.

אני פוחדת. כן, בטח שאני אתמודד עם זה, בטח שאני אתגבר והכל, בטח שאני יודעת מה לעשות.

אבל אני פוחדת. ככה זה.

מה אני עושה כאן בכלל. מי אני. מה פתאום מקבלים אותי לויצמן, אין לי ממוצע 90 ולא פרסמתי מאמר ולא כלום. ממש כיתה טיפולית, אני. מה אני עושה כאן. למה אני צריכה את זה על הראש. לא רוצה. למה אני צריכה להיות זנב לאריות, להתחרות באנשים יותר חכמים ממני, עם פחות חיים ממני, למה אני צריכה את זה בכלל. אני רוצה שיהיה לי קל, שאני אצליח, אני לא רוצה לעבוד כל כך קשה, אני צריכה את הזמן שלי, את השמחת חיים. את האקשן.

אין אקשן בויצמן. אין תואר ראשון בויצמן. כולם שם מבוגרים. אנשים הולכים עם ילדים וקונים להם ספרי לימוד וילקוטים בדיונון. אין מסיבות פרועות. אין בלגן. אפילו ספרי קריאה בספריה, אין. שלא לדבר על ספרי פילוסופיה.

למה הפילו את זה עלי. מה אני עושה כאן בכלל.

ואיך אני אתמודד עם זה. לכל הרוחות. עם הרמה. (אתם יכולים להגיד לי בתגובות עד מחר שאני נורא חכמה. זה לא מעניין אותי. אני מכירה מספיק אנשים יותר חכמים ממני. זה יכול להיות קשה. אני יודעת.)

(וכן, אני יודעת גם שיש שם הרבה אנשים טובים ומוכשרים וכל זה. ושיכול להיות כל כך לא יודעת מה. אבל אני בהיסטריה. תנו לי ללכת עם זה עד הסוף לרגע).

אני רוצה להיות ראש לשועלים. זהו. ראש לשועלים. זה מנוגד לחלוטין לכל החינוך שקיבלתי תמיד. ולכל הרוחות. זה כל כך אחר. כל כך יותר טוב. ראש לשועלים. במקום בו אתה יכול לנוח. במקום בו מעריכים אותך.

עשיתי לי איזו שיחת מוטיבציה, על כמה אני כאן כי אני כן טובה, ואני כן יודעת הרבה ויש לי כשרונות וכו' וכו'. ואני מסוגלת להתמודד. והלכתי ודיברתי עם המנחה ההוא (לא יצא מזה שום דבר מעניין). ובחוץ הכל בסדר. אני הרי יודעת להסתדר כל כך טוב, נכון.

וגם פגשתי אנשים, חברים של חברים, בחור אחד חמוד שלא התחיל איתי (נורא נעלבתי) אבל שלח לי מייל עם משהו שביקשתי, אנשים מהאגודת סטודנטים שם, שדיברתי איתם על מועדון שרוטים (אני לא יכולה ללמוד במוסד אקדמי שאין בו מועדון שרוטים, נכון? אז אני אקים אחד. כבר עשיתי את זה. אם זה עבד בטכניון זה יעבוד גם כאן).

בסוף נגמר לי מה לעשות, אמרתי שלום יפה והלכתי.

בערב ניסיתי לדבר עם בועז, אבל הוא היה אצל חברה שלו. ידיד של שנינו סיפר לו שהתקבלתי והוא נורא שמח והתלהב.

היום

היום הייתי באוניברסיטה. המטרה היתה לברר אם אני יכולה לעבוד איכשהו במשהו שם, חלקי מאוד כזה, כדי שיהיה לי מספיק כסף לאוכל.

אבל, אם אני כבר שם, מצאתי לי עוד כמה דברים לעשות.

את המפגש הראשון, הוא תיאר הרבה יותר טוב ממני. מצד שני, אותי הפתיעה הרגישות הזו שלו בפוסט, לכל פרט, כאילו אני כבר איבדתי אותה, מרוב הציניות והאוטומטיות הזו, הפסקתי להרגיש את התחושות הקטנות של החיים.

אצלי זה היה לגמרי אחר, פגשתי בנאדם, ודיברנו, היה נחמד, ומסקרן. רגוע. גן חיות. חתול ביצה וחתול בר ונשר מסכן בתוך כלוב פצפון, ואני שם ולאט לאט החיות מחלחלות אלי, וזה נראה כמעט לא אמיתי. ושלווה. כזו שלווה. אי קטן של שלווה בתוך כל זה.

מיד אחר כך הלכתי לפגוש את זאב. הייתי צריכה לעשות איזה מעבר פאזה כזה. ולא יצא. לא בנוח.

זאב ישב ועישן וחיכה לי, הרי אני זו שביקשתי שנדבר. ודיברנו, הא ודא. הוא כמעט ולא הסתכל עלי, כל הזמן הביט בחלון, או הצידה. אפילו אמרתי לו את זה לפחות פעם אחת. אבל זה לא הזיז. הוא אמר שלא מפריע לו שאני אבוא לשם, לכאן או לכאן, זו הרי החלטה שלי. הוא התעלם ממה שאמרתי על המתח שלו. שאלתי למה הוא הפסיק לדבר איתי והוא אמר שהוא לא זוכר, כי זה היה לפני שנה.

מה שנורא מעצבן בזאב, שהוא יכול להיות נורא מניאק כשהוא רוצה. לא כל אחד מסוגל לעשות את זה. יש אנשים שיש להם לב טוב מדי. זאב לא כזה. בגלל זה לא אכפת לו לקרוא לי כלבה גם אם הוא הכלב. בעיקר כשהוא הכלב. והוא זה שהיה כלב כשהוא הפסיק לדבר איתי.

ברור שלא היה טעם לשאול אותו בכלל, חומות היו לו שם. ובכל זאת, משום מה, שאלתי. וזאב הוא שקרן ממש טוב, ממש לא רואים עליו, מסוג האנשים שמעמידים בסכנה את כל החושים שלך, כי הם מזייפים פשוט הכל. אני לא קרובה לרמה הזו.

לא חשבתי שהוא יפגע בי ככה. לפעמים זה בא בהפתעה.

המשכנו לדבר, הוא המשיך לא להביט בי, ולא לדבר איתי, חוץ מבמילים. הכל היה מיותר. סיפרתי לו על ויצמן, ממש כאילו הוא לא קרא את הבלוג שלי, והוא אמר שאני צריכה ללכת, כאילו דעתו מעניינת אותי, וכאילו לא ידעתי שהוא יגיד את זה. לא התחשק לי להסביר לו יותר מדי מה באמת מפריע לי שם. בעיקר כי אף פעם אין לו סבלנות לשטויות שלי, כי הוא כזה קשוח ולא צריך אף אחד ומסתדר מצויין עם עצמו.

שאלתי אותו אם הוא היה מספר לי אם היה מגלה סוד אפל עלי, והוא ענה לי באופן מתארך ותיאורטי שכן, וידעתי שגם הוא משקר ממש כמו אביב, וממש כמו ששיקר כשאמר לי שהוא לא זוכר למה הוא הפסיק לדבר איתי.

אמרתי לו שהוא עדיין מדבר איתי דרך מסיכות. אני כל הזמן מדבר דרך מסיכות, הוא אמר.

אמרנו משהו כללי לפרידה והלכתי.

הוא שאל מתישהו, לא באת עד לכאן בשביל השיחה הדלוחה הזו, נכון?

והלוואי שהיא לא היתה כל כך דלוחה. והלוואי שהוא לא היה כל כך אחר ממה שהוא יכול. והלוואי שהבחור שהיה אמור לדבר איתי אחר כך, ולעזור לי, לא היה מבטל כשדיברתי איתו.

אבל היה לי אי של שלווה קודם, אז לא באתי לחינם.

אחר כך מחקתי את הטלפון של זאב, וגם את של צ'ומפי באותה הזדמנות כי הוא לא התקשר כבר שנים. ואפילו עוד טלפון ישן ומיותר. בבית לא חיכה לי מייל תשובה למייל ששלחתי אתמול להוא מויצמן. כפרס קטן לאגו. והשותפה שלי, שחזרה מחו"ל, רצתה לגנוב אליה בחזרה את הפינת קפה שלה, וגם רצתה שאני לא אכעס עליה. החלק השני עצבן אותי. כי זכותי לפחות לכעוס ואני שונאת את הסחיטות הרגשיות האלה.

הייתי מבואסת, אז הלכתי לפגוש חברים באיזה בית קפה.

הרגשתי שמתחיל כאב ראש, אז אכלתי עוגה עם המון המון המון שוקולד, שאני בדרך כלל לא אוהבת, מתוק לי מדי, ואפילו המוכר (הנודניק. למה מגיע לי מוכר נודניק אם כבר כואב לי הראש מהתחלה?) אמר שהיא כבדה. אבל הפעם זה היה ממש בסדר, כל הסוכר נכנס למוח ושיחק שם עם הביוכימיה שלו, ממש כמו שצריך. יפה שזה יודע לפתור גם את הפסיכופיזי הזה. הסמים החוקיים האלה.

אחר כך ההשפעה חלפה ועכשיו כבר כואב לי הראש בכל זאת.

אני יודעת שזה יעבור.

אני יודעת שאחזור להיות מאושרת להקיא כמו שרק אני יודעת.

אני יודעת שאני אתמודד, ושאני יכולה וכל זה.

אבל כוס אמק, עכשיו אני לא.