עכשיו אני בחיפה, אצל ההורים. הגעתי הביתה לפני חצי שעה, חיממתי לי פסטה, והכנתי קפה. ולהזכירכם, אני לא שותה קפה. שמתי 3 וחצי כפיות, כי בכל זאת יש לי עקרונות, אכלתי, גררתי הנה את מה שנשאר מהקפה, והתיישבתי לכתוב.

חמישי

אני כאן מיום חמישי. השחלות נסעו ליום כיף בחיפה, פגשנו את וומבאט ועירית בכוונה, פגשנו את בנדוד שלי בטעות (אחד מהם), עשינו צחוקים.

בים, מישהי שיודעת לשיר לימדה אותי כמה תרגילים בסיסיים של פיתוח קול. תמיד אומרים לי שיש לי קול חלש, ולא מזמן אמרו לי שאולי פיתוח קול יעזור לי לדבר חזק יותר. בסוף, אחרי שקיבלתי הסבר - מעניין, ולראשונה בחיי - על איפה מהדהד הקול, הגענו למסקנה שזו כנראה בכלל בעיה של קצת סתימה בסינוסים (לא משהו רציני), שמעולם לא טרחתי לטפל בה.

היה מדהים. כמו הארה קטנה שנוחתת לה פתאום, איך אפשר לפתור כל כך הרבה בכל כך מעט.

בלילה פגשתי שוב את בנדוד שלי, כי אם כבר אז כבר. ישבנו באיזה פאב, ודיבר איתנו באנגלית, אדם שהעיד על עצמו שהוא משוויץ הגרמנית, ובכלל איטלקי במקור. היתה שיחה מצויינת על כלום.

שישי

משום מה, החלטתי שנורא בא לי ללמוד קצת כלכלה. חיפשתי חומר אוניברסיטאי. אני עצלנית ולכן חיפשתי אותו בעברית, ועל הרשת כמובן. גיליתי שאין כל כך. בכל האוניברסיטאות (ובדקתי, כמדומני, באמת את כולן, או כמעט) צריך שם וסיסמא של סטודנט שרשום לקורס, כדי לזכות לצפות בחומר המקודש. זה עצבן אותי. מה קרה לאוניברסיטאות כמרימות הדגל של שיתוף וחופש מידע על הרשת?

תוך כדי, כששוטטתי באתר של האוניברסיטה העברית, קפץ לי מול העיניים לינק של חישוב סיכויי קבלה, אז אמרתי, יאללה, בשביל הכיף. מילאתי את מה שזכרתי מציוני הבגרות שלי, ואת הפסיכומטרי. המחשב כתב שאני מתקבלת עם מלגה שמכסה שכר לימוד, לחלק מהחוגים, ושההרשמה עדיין פתוחה.

שבת

באתי לבקר את שירית. דיברנו. כל אחת על הצרות שלה. סיפרתי לה על כל הקטע עם זאב. ועל להיות בבית (של ההורים). והיא שאלה מה הבעיה, למה אני מדוכאת. דיברתי על הפחד שלי מויצמן. ואז נשברתי. אני מתחילה לחשוב עכשיו, שאני כבר לא יודעת אם זה באמת מה שמפריע לי, או שזה מן משהו שמגביר את עצמו. ואולי ארז צדק ואני באמת צריכה כמה ימים חופש, לנקות את הראש. להקשיב לעצמי. שירית הציעה לי שנלך יחד לים מחר.

אחר כך פגשתי את וומבאט בפאב הטכניוני. כשהגעתי, קפצתי לרגע לשירותים. הבטתי בי בראי ואמרתי, עדיין מותר לך לטעות, את יודעת. וואלה, נכון, חשבתי. וחייכתי קצת. וומבאט ישב עם כמה חברים ואני גנבתי לו חתיכות של גבינת חלומי, ושאכטות מהנרגילה, שמיסטלה אותי קצת. היה כיף.

פתאום נורא התחשק לי לרקוד, והיתה סלסה למעלה, אז עליתי לסלסה. ההרגשה הזו, של הריקוד, כל כך מזמן לא הייתי שם. קרטעתי בהעתקה של כמה ריקודי שורות שלא הכרתי, רקדתי כמה שכן, רקדתי קצת עם ידיד שלי שהיה שם. לריקוד אחד מישהו אחר הזמין אותי. הוא יודע לרקוד אבל אגרסיבי קצת בהובלה. לא היה כל כך סבלני אלי, ציפה שאני אקרא מחשבות קצת יותר ממה שהצלחתי. עשיתי כמה פשלות, התנצלתי וצחקתי. בסוף הוא אמר לי, תודה רבה, והלך לחפש בת זוג אחרת. (ובמלים אחרות: אוף, כבר יומיים אף אחד לא התחיל איתי. מה יהיה? ).

עוד קודם התכוונתי ללכת, עכשיו ביצעתי. הייתי אמורה לפגוש את וומבאט בחווה ולעדכן את הבלוג. (כי מה יש לי לעשות בבית).

ואז, ראיתי את הדשא.

הוא היה רטוב, אבל לא היה מספיק אכפת לי. התיישבתי לי באמצע. שקט, אף אחד לא שם. הייתי עצובה. השעה היתה 1 בלילה. התקשרתי לשראל. הוא שאל אם הכל בסדר. הוא הציע לבוא.

ישבנו ודיברנו, הלכנו ודיברנו, טיילנו ודיברנו. שראל איש מאוד רגוע. הוא גם יודע משהו על המכון. יש בו אובייקטיביות כזו, אי הבעת דעה. אין לו דעה מוחלטת על מה אני צריכה לעשות. הוא יודע להציג לי את היתרונות והחסרונות בכל דבר. ואת האפשרויות. סיפרתי לו גם על אופציית ירושליים. והוא הציע לי כל מיני עבודות שם. פסיכומטרי, הייטק, פרסום. קשה לי לחשוב על זה בתור אפשרות אמיתית. הפרחת בלונים באויר, יותר. אם כבר, כדאי לחשוב גם על הטיול בעולם (הודו?), תואר שני בפילוסופיה, בי"ס למשחק, עבודה במשהו אחר לגמרי. (חינוך? הדרכות? משהו רוחני? ניהול של משהו? כל דבר.)

הכל בלונים.

קשה לי לדמיין את זה קורה.

אולי זו הבעיה. אולי לכן זה לא קורה.

יש רק שתי אפשרויות עכשיו, שאני מאמינה להן.

ביקשתי משראל שיקח אותי לירושלים. לא יודעת אם זה יצא לפועל בכלל.

כל כך מבולבלת בתוך עצמי.

לא יודעת מה קורה איתי בכלל.

כבר כמעט שכחתי כמה זה אפשרי, מרוב בטחון.

אבל אולי רק כשאתה לא מאושר, אתה מתקדם לאנשהו.