לפני שאני פותחת את המוני המיילים שצובאים לי בוודאי על התיבה*, אחרי ההזנחה הארוכה הזו, חשבתי לכתוב איזה פוסט, ככה, על הדרך.

עבדים

חמישי (כן, שבוע אחורה. קפצו איתי למכונת הזמן!) היתה הופעה באוניברסיטת ת"א, "מוזיקה בקמפוס". הזדמנות לראות את ברי סחרוף ב- 20 שח. הגעתי הודות לספונטניות הידועה שלי, כי האירוע היה אנטי-מפורסם. ואכן, המטרה הושגה, והקהל הורכב ברובו מסטודנטים, במקום מילדים בני 14 שמגיעים בדרך כלל לימי סטודנט.

זכורה לטוב שיחה עם ידיד תל אביבי. הוא אמר שמדהים כמה אנחנו משתנים, תוך כמה חודשים האישיות יכולה לעבור גלגולים שלמים. גם אני מרגישה ככה, שום דבר לא בטוח, לא קבוע, "הכל זורם" כמאמר הרקליטוס. לפעמים אני נתקלת באנשים שמדברים על איזה "גרעין" של האישיות שנשמר. ונכון, אם אתבונן לאחור, ודאי אמצא דברים שלא נשתנו בי מעולם, אבל זו חוכמה שלאחר מעשה. אין גרעין. הכל מועד לשינוי, ולא תמיד בר חיזוי. מי שמסוגל תמיד לחזות את עצמו לחלוטין, הריהו אדם משעמם. ואין לך חטא גדול מזה. (ניטשה, נדמלי, ליהג משהו כזה פעם, בקשר לחטא שבשעמום).

ברי עצמו, אמנם לא התבלבל במלים של השירים (חוץ מ"טרמינל", אבל זה לא שלו), אבל לא שר את "עבדים". ואני שואלת, עד כמה מסומם בנאדם יכול להיות?! מה זה?! אני רוצה את הכסף שלי בחזרה! ואני רוצה לשמוע את השיר!

לפני ותוך כדי ההופעה, הוזמנתי ע"י שני אנשים שונים ל"מסיבת יומולדת" של חבר שלהם, שמתרחשת על הגג, עם אלכוהול ואוכל ובחורים. בחרתי במסיבה בה ממש הכרתי את בעל היומולדת.

אז הגעתי יחד עם אלטר ("זו מסיבת חנונים, אתה תסתדר יופי") שפרש אחרי חצי שעה. אני נותרתי שם, חוטפת שיחת הטפה של "אל תתחילי לעשן" ממי שאמר ש"אני באמת לא רוצה להטיף, בתור מעשן אני שונא שעושים לי את זה" ונראה עד כמה דקות קודם כמי שמעוניין להתחיל איתי (אוקיי, אז אני קצת אובססיבית בקטע הזה, אז מה. יש לי אגו, הוא צריך לאכול משהו). נפטרתי מחוסר האלכוהול בדמי, אט אט, ועישנתי. התחיל איתי מישהו אחר, אדם מעניין אבל רק בקטע של זיונים. כמעט לקחתי ממנו איזה ספר שנקרא משהו כמו, "הפילוסופים הקדם-סוקראטיים", אבל שכחתי.  (החיים כל כך קשים).

אמנם אני הייתי שיכורה, ואפילו דיברתי בחופשיות יתרה על הבעיות שלי (אם כי, אני כבר לא יודעת אם זה האלכוהול, מאז הבלוג קשה לומר), אבל אנשים אחרים היו שפוכים יותר. הגג הכיל לא מעט אנשים מרוחים על כורסאות וכריות בפוזות שונות ומשונות, או לחילופין, מי שהקיא את נשמתו בתוך דלי. אני, אני הייתי ערה.

בפינה שקטה בבית, הגיע חלק מעניין של הערב, כשדיברתי עם גיא על הבלוג. הוא אמר שהוא דווקא קורא אותו. ומה דעתך, שאלתי. הוא בהתחלה לא רצה לומר, ואז התחיל לומר שהבלוג נרקיסיסטי. שהכל נראה כאילו נורא כיף, הרי אני יושבת כאן ובוכה ועל הדכאון שלי אני מדברת בבלוג כאילו הוא משהו דקורטיבי.

גיא גם לא אהב את התגובות, אמר שהן בדרך כלל בנאליות, ואני לוקחת אותן ברצינות.

בתמימות של מי שלא כתב בלוג אף פעם**, הוא אמר שבלוג צריך להיות טוטאלי, אמיתי, לא יפוי של הדברים. לא פוזה.

ושלדעתו, העובדה שאני מספרת עליו לכל העולם, מפריעה לי.

והרי בואו נהיה ריאליים. בלוג, בניגוד ליומן, פתוח לכל. תמימות לסמוך על זה שלא יגלו אותו. תמימות לא לצנזר. מה שאני באמת לא רוצה שידעו, אני לא כותבת. נקודה. טוטאליות זה רעיון יפה, אבל, לא תודה. אני מעדיפה לכתוב כך שאהיה מוכנה להתמודד עם התוצאות. ותגובות? כמו בחיים האמיתיים, גם לא כל מה שאני אומרת לחברים שלי הוא תובנות מדהימות, הרוב די בנאלי. גם המובן מאליו, צריך לעתים להאמר. ונאמר כאן, פשוט כדי לומר, אני מקשיב. אנשים וירטואליים הם אנשים באותה מידה. והבלוגים מושפעים מזה עד מאוד.

מה שנשאר, זה הנרקיסיזם. אני לא ממש בעמדה לשפוט. אולי, גם בתוך המחשבות הכי דכאוניות שלי, אני שומרת איזו פינה של פוזה בלתי נשברת, שלי עם עצמי. כי מה שהיה בפנים יצא הנה, לא מצונזר.

מה שכן הרגשתי במסיבה הזו, ביתר שאת, הוא את הפוסטים הנכתבים להם בראש. את ההתמכרות.

שישי. היו איזה דיבורים באויר במהלך השבוע, על טיול בצפון, שחשבתי שיגמרו בשום דבר. אבל ב-2 בלילה (באמצע המסיבת גג) קבעתי ל-7 בבוקר עם מי שבא במיוחד מרעננה לאסוף אותי. אם תהיתם, הלכתי לישון ב-5, קמתי ב-6, וארגנתי בקיצור תיק. השלמתי שעות שינה באוטו.

איך את יודעת שאת בטיול עם גיקים

1. את זו שמספרת בדיחות על מין, וה"גברים" מספרים בדיחות על אינטרגלים.

2. כשאתם מגיעים לבריכה, במקום להכנס כמוך למים, הם מנסים למדוד את העומק שלה בעזרת ענפים.

3. הם מצליחים.

4. את לומדת שיש דבר כזה, slashdot.

בערב, בחזרה בבית, התמוטטתי לי מעייפות בשקט, דוחה הצעות לצאת.

הבטחתי לעצמי, בשבת בבוקר, להפסיק עם הבלוג הזה קצת, לנשום, לא להתמכר כל כך. ואימפולסיבית שכמוני, מיד יישמתי. (גאה בעצמי. לגמרי).

עבדים 2

משך פרק הזמן שאחרי ההופעה, ועד אתמול בלילה, חיפשתי את השיר, ואין לי סאונדבלסטר אז אל תגידו לי להוריד בקאזה. מצאתי כמה שירים של ברי על איזה דיסק שמישהו צרב לי פעם, במקום הפנוי שנשאר אחרי כנסיית השכל. דווקא את זה לא היה. שמעתי בכל זאת, ובאפקט ההדהוד, השכן בבניין ליד, שתמיד שם שירים בפול ווליום, שם גם הוא כמה שירים של ברי, כמה שעות אחר כך. גם שם זה לא היה. אתמול בלילה, באמצע מסיבת ראשנה של גיא וגילי, נמצאה האבידה. כולי שמחה ואושר. עכשיו אפשר לישון בשקט.

וחוצמזה

עוד קצת שכרות, כמה שיחות סלולריות עם התא הקולי של צ'ומפי, ושל צ'ומפי עם התא שלי (memo to self: להחליף הודעה, כמה אפשר), וגם טיפ טיפה אחד עם השני. קצת אוניברסיטת ת"א, קצת ויצמן. בלי פוביות הפעם. כמה סיגריות, פה ושם. מעט מאוד אינטרנט.

בזוקה - עתידות

תבלי את ראשָׁנה בפסטיבל עם חברה.

* לאחרונה ספרתי לפחות 4 תיבות מייל שונות שיש ברשותי, עם אופציה לכמה ששכחתי, וכמה שאקבל בקרוב.

** אני יוצאת כאן בקריאה נרגשת: גיא, תפתח בלוג!